במקורותינו רבים שמות הקוצים למיניהם שרק בודדים מהם מזוהים כיום בוודאות:
" וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן--לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, בְּיָדִי: וְדַשְׁתִּי, אֶת-בְּשַׂרְכֶם, אֶת-קוֹצֵי הַמִּדְבָּר, וְאֶת-הַבַּרְקֳנִים" (שופטים, ח': ז'). "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית, ג': י"ז-י"ח). " וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית, ג':י"ח). "בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ; תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ" (איוב ,ל':ז'). "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לא יִכָּרֵת" (ישעיהו, נ"ה:י"ג). ” עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עַלה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי, כ"ד:ל'-ל"א). "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו, ל"ד:י"ג).
מתוך הפסוקים הללו עולים לפנינו שפע של מיני צמחים קוצניים: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה. האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה וכי העונה היא הקיץ?. הצליל קוץ – קיץ - קצה כמו מזמין שיר.
הקוצים, היובש ומות הצמחים הרי זה סמל חדלון מובהק " וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" ( בראשית, ג' :י"ח).
שירי קוצים זרועים למכביר ומבטאים הלך רוח של סופיות ואכזבה וייאוש כמו שסיכם סנדו דוד:
"...
זְמַן הַיַּלְדוּת
בְקוֹנְכִיַּת נַפְשֵׁנוּ
לְאַט מַתְפִּיח שִׁירֵי קוֹצִים."
(סנדו דוד / זכרונות; "יהלם שחור, הלילה", עמ' 50).
בשירה של לאה גולדברג החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח שהעז ופרח בתנאים קשים נשאר זקוף על חודי קוציו כנביא זועם הנטוע במקומו. דווקא הצלחתו להתקיים בשממה מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים.
אֵיךְ בַּסֶּלַע הֵעֵז לִפְרֹחַ
עֲלֵי אָרֶץ מֻכַּת-צָמָא,
אֵיךְ פָּרַץ וּפָרַח הַחוֹחַ
וַיִקֹּב אֶת חָק-הַשְּׁמָמָה.
נְזִירִי וְאַכְזָר וְזָחוֹחַ
בְּלֹא סְלִיחָה וּלְלֹא רַחֵם,
בַּשְּׁמָמָה יַעֲמֹד הַחוֹחַ
כְּנָבִיא שֶׁגִּלָּה חֶרְפַּתְכֶם.
(לאה גולדברג / החוח; "מוקדם ומאוחר", עמ' 174)
גדילן וברקן:
גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם של מיני הקוצים יש ונותרו בשיר עקבות המסייעים לזהות במדויק במי המדובר.
פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה
וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב
עַל פְּנֵי אֲדָמָה;
וּבַלֵּילוֹת יְלַקֵק יָרֵח
צַלְחוֹת חָלָב נָעוֹת
עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.
וֵעֲנָנִים יִמְשְׁכוּ שֹׁבֶל-לָבְנָם,
יִטְבְּלו בְּקֶצֶף קִמּוֹשׁ
פוֹרֵחַ שׁוֹטֵף,
וּשְׁרַקְרַקִּים יְרֻקִּים בַּהֲמוֹנִים
יְגַרְגְּרוּ וִילַהְלְהוּ
וִימַלְאוּ כְּרֵסָם
חֲרָקִים רוֹחֲשִׁים
בְּצַלְּחוֹת קִמּוֹשֹ לְבָנוֹת;
סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ
בַּל יִכְבֹּשׁ גַּם הַחוֹל;
רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ, נוֹזֵל
וְרֵיחַ קִמּוֹש חָרִיף מִזְדַּקֵר-
זֶה עַל זֶה בִּדְבֵקוּת מִתְרַפְּקִים
וּמִלְאוּ רַחֳבֵי חַמְרָה
שְׁטוּחָה בִּרְגָבֶיהָ.
(אסתר ראב / * ; "שירים", עמ' 19).
לשווא נחפש את הקימוש במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: "קמשון - קמוש צמח קוצני" והמקורות: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עַלה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כ"ד, ל'-ל"א); "... מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ, בְּאָהֳלֵיהֶם." (הושע, ט', ו'), ראו גם ישעיהו ( ל"ד: י"ג) המצוטט לעיל. מסע זה אל קוצי אבותינו העלה שלל רב: קימוש, חרול, סירה וחוח. כיום, זוהתה רק הסירה הקוצנית וכל שאר שמות הקוצים פתוחים להשערות.
יש המזהים, בבוטניקה המקראית, את הקימוש עם הגדילן המצוי או הברקן הסורי בנימוק הדחוק קמעא "שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות." (יהודה פליקס, "עולם הצומח המקראי" 290: 1957), בעוד אחרים נוטים לזהותו דווקא כסרפד של ימינו (זהר עמר, "צמחי המקרא" 2012:231).
דווקא הקימוש שבשיר ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי, התיאור "וישתפך כחלב על פני האדמה" מרמז על אגדה נוצרית קדומה וצמח המתאים לתיאור השירי ולמציאות כאחד. אחד מצמחי הקוצים נפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי, עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות - מכסיפות גדולות כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם Silybum mariamum , סיליבום הוא השם המדעי של הסוג גדילן בלטינית ושם המין פירושו "של מרים". גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.
הימבוט הוא הינבוט שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות צדי דרכים, שולי נחלים ומלחות.
שני הצמחים מייצגים שני עולמות בוטניים: הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף, שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה גדולה ובוהקת ומושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ הגדילן כשלד יבש המרשרש ברוח. הינבוט בעל עלים קטנים וירוק כל הקיץ כלו.
ובחזרה לשיר, לובן הגדילן, צלחות החלב והקצף משתמעים מלובן העלים ואמנם השרקרקים עשויים לבוא ולחמוד את הדבורים הבאות לפרחים. הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקמש והירוק לבן מכסיף מוחלף בירוק לימוני רך.
פרחיהם של שני מיני הצמחים אינם מצטיינים בריח מיוחד. לעומת זאת עליו הקצורים של הינבוט הם בעלי ריח עדין בעוד אלו של הגדילן ריחם חריף. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו זה בתורו של זה, לכסות בירקותם את רגבי החמרה האדמדמים.
המשוררת, ילידת פתח תקווה ובת למשפחת איכרים שהתרוצצה יחפה בשדות, הכירה היטב את הצמחים בעונותיהם השונות והתרשמותה היא ממקור ראשון של צמחי ילדות.
הינבוט:
"כְּשָׁרְשֵׁי יַנְבּוּט
אַתְּ מַעֲמִיקָה בִּי וְהוֹלֶכֶת,
עַד מֵי תְּהוֹמוֹתַי,
לֹא תֵּעָקְרִי.
אַךְ כְּחֹם הַיּוֹם
כָּל דְּבוֹרַי תְּזַמְזֵנָה סְבִיב פִּרְחֵי-דִּבְשֵׁך,
עֵשֶׁב רַע שֶׁלִי."
(משה דור / ינבוט; "מבחר משירי משה דור" עמ' 32).
הינבוט הוא, ככל הנראה, אלוף מעמיקי השורש מכל צמחי הארץ, שורשיו נחפרו עד לעומק של 20 מ' ועדיין לא נראה סופם. בשלהי האביב מושכים הפרחים דבורים רבות. זאת בעונה בה רב כבר סיימו את עונת . אז נחשב הינבוט כצמח דבש חשוב למרות הפרחים הקטנים ומיעוטי הצוף. המשורר דייק כחוט השערה בכל הפרטים וכל כוונותיו הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה...
רוב השיחים, ירוקי העד, בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק כתוצאה מנשירת עלים חלקית או הודות להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים וממש מחכים "בחירוק עלים" לכל רטיבות. לעומתם הינבוט, המצטיין בשורשים עמוקים ביותר (אפילו 20 מטר!) . לעקור ינבוט זו משימה קשה, מערכת השורשים מסועפת ביותר ולמעשה הצמח כולו הוא מעין יער תת-קרקעי שרק קצה "קרחונו" הירוק מופיע מדי עונה ולכן הוא נחשב כעשב רע שקשה להפטר ממנו. הינבוט כולו רענן וחוגג בירוק בשיא עונת היובש כמו אינו מחכה לעונת הגשמים. תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם "כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם" (מִיתְ'לְ אֶלְ-יַנְבּוּתְ בִּחְמִלְשְׁ לַלְשִׂתַא גְ'מִילִה, مثل الينبوت بحملش للشتا جميلة). הכוונה היא למי שאינו סומך על האחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ ואינו מחכה לגשם כמו שאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.
עכובית הגלגל:
לכאורה דומים כל הקוצים זה לזה וממבט ראשון נראה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית להבדיל בין הקוצניים למיניהם, קל וחומר לזהותם באמצעות העלים. את עלי עכובית הגלגל "מסגיר" העורק האדום הבולט כפס רחב לאורך העלים. עלים אלו סרוחים על פני הקרקע ויוצרים שושנה סביב עמוד הפריחה המופיע באביב. לפני עלות התפרחת מופיע עמוד הפריחה בצורת התעבות של ראש השורש הסמוך לפני הקרקע. התעבות זאת קרויה בפי הערבים בשם "ביצי העכובית" . "ראשים" אלו טעימים למאכל והכפריים הערבים להוטים אחריהם. התפרחת הקוצנית עטויה פרחים בצבע קרם-צהוב עם נטייה לגוון אדמדם. כל הראש הקוצני עטוף בעלי מעטפת דוקרניים.
לעת קיץ מתייבשת העכובית עד לבסיסה ואז מתנתקת מהשורש ונישאת ברוח כמו גלגל, ככתוב: "כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה." (ישעיהו, י"ז:י"ג). ברור שהנביא התכוון לדבר מה רופף הנפוץ בקלות לפני הרוח. כיום סבורים רוב המפרשים, שהמדובר באותו צמח הקרוי בפינו "עכובית הגלגל.
סוּפָה תְּרַדְפֵנִי
וָרוּחַ
בְּמָחוֹל אַחֲרוֹן,
פָּרוּעַ,
בּקָמַי אֶקֹּם:
מְלֹא כָל הָאָרֶץ
זַרְעִי,
כַּכּוֹכָבִים בָּרוֹם.
(זרבבל גלעד / גלגל; "זמירות ירוקות" עמ' 98 ) .
"כֹּל יִנָּשֵׁא וְיִזְרֹם בַּזּוֹרֵם הַזֶּה
אַתָּה מַלְבִּישׁ כֹּל שְׁבִּפְנִימְךָ מִסְתַּחְרֵר,
מִצְטַעֵק לְהִנָּתֵק,
לְהִנָּשֵׂא לְהִתְאַלְעֵל, כְּעָלִים, כְּעַלְעַל -
בִּדְמוּת עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל."
(יהורם בן מאיר (פיצ'י) מתוך:"כתר קוצים")
מספר אפרים הראובני:"אחד הבדווים יצא עם רעהו השדה הרחק. בדרך פרצה ביניהם מריבה ויקם החזק על חברו להורגו. ויאמר לו הלה "התאמר בלבבך להרגני ואיש לא ידע? ידוע יוודע הדבר" וילעג לו הרשע ויאמר "וכי מי ילך ויוביל את הקול מתוך המדבר הזה?" ויען הלז ויאמר " הגלגל הזה אשר הרוח מגלגלתו"...לימים הלך הבדווי ואשתו העירה, בדרך פגשו "גלגל" מתגלגל בסופה, ויחייך הבעל. ותשאלנו אשתו לפשר הדבר והוא שתק ולא השיב לה כלום, ותפצר בו האישה ותצק לו עד שגילה את הסוד. אחר זמן מה רב הבעל עם אשתו והיא צעקה על בעלה "הלהרגני אתה אומר כאשר רצחת את חברך ואיש לא ידע? ויתפשוהו ויודה על פשעו, על כן ימשלו " הגלגל יוליך את הסוד" –זו נקמתה של העכובית ("בקמי אקם").
על סמך ספור זה, הנפוץ בכפר הערבי, אומר הפתגם:"העכובית עדי" (אֶלְעַכּוּבְּ בְּיִשְׁהַד, العكوب بيشهد) כלומר שמעתי מפי האנשים, ממש כפי שנאמר "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-הַקּוֹל, וּבַעַל הכנפים (כְּנָפַיִם) יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת, י': כ').
"...עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל
מוֹלִיכָה סוֹדוֹת
בֵּין קַיִץ לִסְתָיו,
חָצָב מוֹלֵך עַכְשָׁיו
בְּבָתֵּי הֶעָלְמִין
מְקוֹנֵן עַל מוֹת,
וְאַלּוֹן קָדוֹשׁ
עַתִּיק יוֹמִין
אוֹגֵר חֲלוֹמוֹת. "
(אמוץ דפני / בין קיץ לסתיו; "היום הארוך בשנה", עמ' 17)
תפרחת העכובית קוצנית ומרובת עלים החופים זה על זה ורק החלק הפנימי הזעיר ראוי למאכל. על אדם יהיר, שאין תוכו כברו, ייאמר: "אתה כמו עכובית, קליפתך רבה ואתה זעיר" (אִנְתִי מִיתְ'ל אֶלְעַכּוּבְּ זְעִ'ירְ וּקִשְרְ קְתִ'יר, أنت مثل العكوب زغير وقشر كثير). המאכל המותקן מלב העכובית נחשב למעדן יקר ערך. על כן ייאמר על אדם טוב במיוחד: "מתוק מתפרחת עכובית הגלגל" (חִילוּ מִיתְ'לְ שָׁמְלוּךְ אֶלְ עַכּוּבְּ, حلو مثل شملوخ العكوب).
מספר אפרים הראובני: "אמר הגלגל (=עכובית הגלגל) לשברק "בא ונתחתן, פנה אלי וראה מה נאה אני ומה נאים עלי הרחבים אשר עליהם גאוותי"... ויען השברק ויאמר "כאשר יבוא חודש אב אז נתרועע". כלומר בחודש אב האם תהיה בכלל. ימשילו את השברק לאיש קבוע והשני לזמני הרוצה לבוא בקשרי ידידות ". ספור זה הוא מקור הפתגם הבא: "את העכוב ישא הרוח והשברק נשאר במקומו". (לְהָו בָטָיֵר אִלְעָאכּוּב אָשֻבְּרוּק, בְּתָם פִי לְאַרְד, الهوا بيطيّر العكوب والشبرق بتم في الأرض).
צמחי עכובית הגלגל היבשים נשאים גם ברוח קלה כאשר העלים הרחבים והיבשים משמשים כמפרשים. הרעש והמהומה שהם מקימים בהתגלגלם הוא אות מבשר רעות. לכן החולם על עכובית הגלגל חולם על פורענות הממשמשת ובאה ו"משהו רע יקרה לו".
כאשר שני בני אדם רבים והחושב עצמו כחזק רוצה להזהיר את זה העומד מולו שהוא בעיניו כעלה נידף הוא משתמש בביטוי: "אתה כמו תפרחת העכובית" (אִינְת מִיתְ'ל שַמְלוּךְ אֶל עַכּוּבְּ, انت مثل شملوخ العكوب) או "אתה קל מתפרחת העכובית" (אִנְתָ חָפִיף מִיתְ'ל שָמְלוּךְ אֶלְ עָכּוּבְּ, انت خفيف زي شملوخ العكوب). מצד שני כאשר רוצים לציין מישהו זריז וקל רגליים, אומרים אודותיו: "רץ כמו תפרחת העכובית" (תֻרְקוּצ' זַיְ שָמְלוּךְ אֶלְ עַכּוּבְּ, تركض زي شملوخ العكوب)
חרחבינה מכחילה:
החרחבינה המכחילה מפתחת לאחר הגשמים הראשונים עלים רכים וירוקים השרועים באדמה וטעמם כטעם הכרפס בן משפחתה. עם התקדמות העונה העלים הנוספים קוצניים, נוקשים ומרירים. לעת קיץ משנה הצמח את פרצופו כליל ולפנינו צמח קוצני המצטיין בצבעו הכחול.
אותו חלום של עלים טעימים, רכים ומבטיחים נתחלף עם העונות לקוצים נוקשים, זעופים וחדים. האור הכחול הנוגה מהצמחים הוא הנחמה להבדל שבין החלום למציאות.
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁבַּלֵב נְצַרְנוּם
סֶלָה,
נִתְמַחֲשׁוּ בְּאוֹר הַיּוֹם:
נֻקְשִׁים,
חֻדֵּי - חֻדִּים צְרוּבִים,
זַעַף - קַיִץ-
וּסְתָו.
וְרַק בַּשּׁוּלַיִם, כְּאוֹר בֵּין-עַרְבַּיִם,
נֹגַהּ כָּחֹל יָהֵל."
(זרבבל גלעד / חרחבינה; "זמירות ירוקות", עמ' 99).
בכפר הערבי מרפאים הכשות נחש באמצעות פיזור אפר המופק משורשי החרחבינה על מקום הפגיעה. כאשר שואלים את המקומיים מדוע משתמשים דווקא בצמח מסוים, הייתה התשובה: " במו עיניי ראיתי חרדון שהכישו נחש. רץ מיד החרדון אל צמח חרחבינה מכחילה, טעם ממנה וכך ניצל". לפי אמונה הרווחת בכפר הערבי מובטח למי שיאכל עלי חרחבינה מכחילה במשך ארבעים יום שלא יינזק מהכשת נחש או מעקיצת עקרב. אופן שימוש זה ידוע כבר מימי היוונים הקדמונים. הסיפור נתגלגל מדור לדור ולשם שכנוע מספרים המרפאים כי "ראו זאת במו עיניהם"'. בקפריסין נהוג להאכיל עזים וכבשים שהכישן צפע בשורשי חרחבינה. כמו כן מועכים את השורשים ומכינים תחבושות לטיפול בבני אדם שהוכשו. כמה ממיני החרבינה נקראים עד היום , באנגלית, בשם "שורש הנחש" (Snake root).
שמה של החרחבינה המכחילה בערבית "קּוּרְסְעָאנֶה" ( قرصعنّة), "קוּרְס" ( قرصة) פירושו "עקיצה" ו"עָאנֶה" (عنّي) משמעה "ממני", כלומר "עקיצה, סורי ממני". שמות נוספים, בערבית, לצמח זה הוא: "קוץ העקרב" (שַׁאוּק אִל עַקְרַבָּנִי, شوك العقربة) או "עשב העקרבים" (עִשְׁבֶּת אִל עָקְרַבִּין, عشبة العقارب) – ללמדנו שאפשר לטפל בחרחבינה גם בעקיצת עקרב.
נאמר אודות המרור: "למה נמשלו מִצְרִיִים כמרור? לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופם קשה" (פסחים, ל"ט:ע"א) על סמך פסוק זה מציע נגה הראובני שהמדובר בחרחבינה מכחילה מאחר ו"תחילתו רך וסופו קשה וקוצני, תחילתן טעים למאכל וסופו מר". עלי החרחבינה אכילים בעודם צעירים ואפילו נאספים בכפר כירק סלט בעוד העלים הבוגרים מרים.
עלי החרחבינה שימשו כמרור הן בתקופות קודמות כפי שמעיד נוגה הראובני: "עוקצי העלים החורפיים של החרחבינה טעימים למאכל כשהם חיים, אולם בתקופת הפסח נעשה טעמם מר. רבים מבני עדותינו המזרחיות לא פסקו במשך כל שנות הגלות לאכול את החרחבינה כמרור, כשם שהם אוכלים את הדרדר"
הצבר:
לרבים נדמה שהצבר הוא תושב ארצנו מימים ימימה. ילידי הארץ קרויים על שמו מאחר ואנחנו אמורים להיות "קוצניים מבחוץ ומתוקים מפנים" כמו פירות הצבר. למען הדיוק הבוטני מקורו של הצבר הוא במקסיקו והוא הובא על ידי הספרדים, אחרי גילויו אמריקה, למולדתם ומשם התפשט ברחבי הים התיכון.
למרות תפוצתו הרבה במזרח הים התיכון לא עלה בידינו למצוא עדות מוסמכת מתי הובא הצמח לאזורנו. העדות המוקדמת ביותר, הידועה לנו, אודות נוכחותו בארץ היא של פרנסואה דה-וולניי (Volney Constantin-François 1757-1820) שסייר בארץ בשנים 5- 1783. נוסע זה מציין שיחי צבר שראה במצרים, ומשני צידי הדרך ללוד (מסע במצרים ובסוריה, 1966, עמ' 228).
נראה שהראשון שיצר את ההקבלה המטפורית בין מתיקותו של צמח הצבר מבפנים וקוצניותו מבחוץ ובין תכונותיו של בן הארץ היה אורי קיסרי שכתב ב- 18.4.1931 מאמר בעיתון "דואר היום" בשם "אנחנו עלי הצבר!" (לא "פרי הצבר"!). הרשימה קַבלה על כך שילידי הארץ (50 שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים על ידי המהגרים החדשים. המושג 'צברים' תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים נכתבו כמה שירים על הצברים, והופק אפילו סרט עלילתי בשם 'צבר'.
הצבר שימש הן כפרי מאכל ובעיקר לגדרות ומשוכות להגנה הן מפני חיות טרף והם מבני אדם. למעשה נופי הכפר בארץ היו "נופי צבר".
הוֹי, אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי
הַר טְרָשִׁים קֵרֵחַ
עֵדֶר עֻלְפֶּה, שֶׂה וּגְדִי
זְהַב הָדָר שָׂמֵחַ.
מִנְזָרִים, גַּל, מַצֵּבָה
כִּפּוֹת טִיט עַל בַּיִת
מוֹשָׁבָה לֹא נוֹשָׁבָה
זַיִת אֵצֶל זַיִת.
אֶרֶץ, אֶרֶץ מוֹרָשָׁה
דֶּקֶל רַב כַּפַּיִם
גֶּדֶר, קַו צַבָּר רָשָׁע
נַחַל כְּמַהּ-הַמַּיִם.
רֵיחַ פַּרְדֵּסִי אָבִיב
שִׁיר צִלְצַל גַּמֶּלֶת
חֵיל חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב
צֵל שִׁקְמָה נוֹפֶלֶת.
...
הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת לֵב
הַשָּׁמִיר, הַשַּׁיִת
בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב
בַּשָּׁמַיִם עַיִט.
מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל
שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת
בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל
וְעַל פְּנֵי כֹּל הַתְּכֵלֶת.
) שאול טשרניחובסקי / הוי ארצי מולדתי; "שירים" עמ' 504)
מבין העצים ציין המשורר הדר, זית, דקל ושקמה ומבין צמחי הבר שמיר ושית שהם סמל לעזובה ו"צבר רשע".
נוף של שמיר ושית.
לקוצים יופי משלהם והם מאפיינים את הארץ רוב ימות השנה בעוד מרבדי הפריחה האביביים חולפים במהרה. כותבת לאה גולדברג ב"יומנים" (12.8.1949, עמ' 284): " מציירת...יום- יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים מאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש. והתענוג הכפול של ההתבוננות". בשירה עמדה על אומץ ליבם של הקוצים ועל יופים הצנוע שלאחר השרב.
...לְאַט - לְאַט יָנוּעַ
בָּרוּחַ, בַּמֶּרְחָב
הַיֹפִי הַּצָּנוּעַ
שֶלְּאַחַר שָׁרָב
אַךְ יֵש יִפְעָה אַחֶרֶת
וְיֵש מִשְנֵה הָדָר
לְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת.
לְקוֹץ וּלְדַרְדַּר
עִמְדוּ עַל סַף הַבַּיִּת
וְהִסְתַּכְּלוּ הֵיטֵב
נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשָׁיִת.
יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב
(לאה גולדברג / קיץ; "צריף קטן" עמ' 69)
פיצ'י (הוא יהורם בן –מאיר) תינה אהבים בשירתו עם צמחי הארץ והקדיש ספר שלם לקוצים בשם "כתר קוצים" .
בַּשָּׂדֶה צָמְחוּ קוֹצִים
וְאֵין אִישׁ מְצַמְּחָם אֶל לֵב
עַד מַבָּט מְלַבְלֵב אוֹתָם גִּלָּה
וַיְהִי סְגוֹל כּוֹתַרְתָּם לוֹ לִסְגֻלָּה
וְהָאִישׁ אֵינוֹ עוֹמֵד מוּלָם
אֵלָּא חָשׁ בְּעִגּוּלָם
הַסּוֹבֵב וְסוֹבֵב בְּלִבּוֹ-
בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם.
(יהורם בן מאיר (פיצ'י) מתוך: "כתר קוצים" )
לאוהב הקוצים מתחלף "קו צבר רשע" ב"יפעה אחרת" והוא "מצמחם אל לב".