הדפסה
ויתניה  משכרת

אמוץ דפני

ואז אכל החרדון חרחבינה - על צמחים, נחשים ועקרבים   30/10/2011
הפחד והיראה מפני נחשים מופיעים תדירות כמעט בכל התרבויות על פני כדור הארץ, הן באמונות עממיות הן בפולחנים דתיים. חיה זו, כך נדמה, מהלכת קסם בלתי רגיל על האדם ומעוררת הן שאט נפש הן הערצה -יותר מכל חיה אחרת עלי אדמות.
בפולקלור הערבי שמור מקום מיוחד לנחשים כסמל לרעילות. לא מפתיע הדבר שלעתים המלה "נחש" נכללת בשמות ערביים של צמחים רעילים.

בן חצב סתווני: "בַּסְל אֶל חִיָה" ( =בצל הנחש")
דלעת נחש: "עָנָבּ אֶל חִיָה (= ענב הנחש); "בַּנְדוּרָת אֶל חִיָה (=עגבניית הנחש"); קָרְעָה חִיָה (= דלעת הנחש); "דוֹם אֶל חִיָה " (=שיזף הנחש)
סולנום שחור: " עָנָבּ אֶל חִיָה " (=ענב הנחש")
סתוונית היורה: כרכום חורפי שפקעתו ראויה למאכל (לאחר קלייה) נקרא "שׁוּחֵם אֶל נָאס" ( =כרכום האנשים) בעוד הסתוונית הרעילה היא " שׁוּחֵם אֶל חִיָה" (=כרכום הנחש).
קיסוסית קוצנית: "עָנָבּ אל חיה" (=ענב הנחש); "סָם אֶל חִיָה" (=רעל הנחש).
בעברית המילה "סם" משמעה רפואה ולכן אפשריים הצירופים "סם חיים" ו"סם מוות". בערבית המלה "סם" פירושה רעל בלבד,
כך למשל ויתניה משכרת וגם סולנום שחור, שהם צמחים רעילים, מכונים בהתאם בשם "סַמְוֶה" מלשון סם.
לפנינו שלושה מיני צמחים שונים: קיסוסית קוצנית, סולנום שחור ודלעת הנחש, הנושאים שמות זהים בערבית ("ענב הנחש") עקב תכונותיהם הדומות.
לשלושת המינים האלה יש ענבות רעילות.

תופעה זו של מתן שמות זהים או דומים לצמחים בעלי תכונות משותפות, נפוצה למדי בשמות הערביים של צמחים בארץ ומעידה על מתן שמות פונקציונאלי ללא קשר לשייכות סיסטמטית מדעית. כך ,למשל, גם בעברית המילה "מלח" ונגזרותיה מופיעות בשמות שונים של צמחי מלחה כמו: ימלוח, מלחנית, מלחית, מלוח (ובעבר היה גם "בן מלח", שהפך ל"שרשר" כדי להמתיק את הדמיון המלוח והמביך בשמות) שאינם בהכרח קרובים. יצוין כי לפי עקרון מתן השמות בעברית יש לכל סוג בוטני שם נפרד.

צמחים אחרים קיבלו את שמם עקב דמיון איברים מסוימים לאיברי הנחש. שם הסוג עכנאי (Echium) נגזר מלשון עכן (Echis) הוא אחד מסוגי הנחשים הארסיים בארץ. הסיבה לכך היא שצלקת הפרח שסועה לשניים כלשון הנחש. מצבור המנבגים של השרך לשון האפעה דומה ללשון נחש. שמו העברי נגזר משמו של הסוג בלטינית ((Ophioglossum. ophis פירושו "נחש" ו glossum- משמעו "לשון".

צמחים מושכי נחשים וצמחים הדוחים אותם
בפולקלור הערבי נחשב עץ החרוב כעץ מקולל וכמשכנם האהוב של נחשים. אומר הפתגם הערבי: "מתוקה השינה תחת השיזף, והשינה תחת החרוב בלתי רצויה". בכפר מזרעהת שבגליל המערבי, רשמנו את ההבחנה הבאה: "חרוב עץ לא טוב, יש בו נחשים הפוגעים בבני אדם. הנחשים שבשיזף לא יעשו שום דבר רע. כאשר שאלנו מדוע "אסור לישון תחת החרוב", קיבלנו, בין היתר, את התשובות הבאות: "החרוב מושך ציפורים בגלל הפֵּרות המתוקים ואז באים הנחשים"; "השדים והנחשים אוהבים את החרוב ולכן הוא מקולל, אנשים שישנו תחת החרוב נתבלעה דעתם".
בכפר יאסיף סופר לנו כי "הנחשים יוצאים לראשונה לאחר הגשם והם מסונוורים מהאור הרב. מיד עם הופעתם הם מחככים את עיניהם בעלי שומר. מיץ השומר מנקה להם את העיניים ואז הם רואים היטב", ולכן מאמינים שהשומר מביא נחשים. כבר פליניוס ( Plinius), חוקר הטבע הרומאי, מספר שנחשים מחפשים את השומר כדי לחדד את ראייתם לאחר ההתנשלות. בהתאם למסורת זו השתמשו הרופאים בעת העתיקה בשורש הצמח כנגד יָרוֹד (קטרקט) ובכל חלקי הצמח כנגד עיוורון. בימי קדם נחשב הרוש העקוד לרעיל עד כדי כך שהוא מבריח נחשים.

נחשים שומרי עצים מקודשים
הקשר בין פולחן עצים לבין פולחן נחשים הוא עתיק יומין ובעל שורשים עמוקים בתרבויות רבות. פולחן העצים ופולחן הנחשים משולבים זה בזה כדתות אחיות, ובמיוחד בהודו מוצאים אותן במשולב.
לפי עדותו של עלי זועבי מתמרה "הנחשים קשורים במטמונים עליהם ממונים שדים. כאשר חרטומי מצרים היו טומנים מטמון, אולי ליד עץ מסוים, הם היו נותנים הוראות לנחשים לשמור על האוצר והנחשים חיים משך דורות". סיפור זה מתאים למקובל שהמצרים הקדמונים היו הן עובדי עצים הן עובדי נחשים כחלק מפולחן הטבע.
בשומרית עתיקה המילה MŬS פירושה הן נחש הן עץ, מה שעשוי להעיד על אסוציאציה בין הנחש לבין עץ החיים. הקשר בין הנחש לעץ החיים, או לעשבי מרפא באופן כללי נפוץ מאוד מאחר שמייחסים לנחש חכמה וידע ברוקחות, וכך נעשה הנחש לסמל הרפואה בקרב עמי הים התיכון.
הצירוף של עץ קדוש ונחש אינו מקרי: שניהם מהווים סמל להתחדשות החיים, לנצחיות ולפוריות; לשניהם מייחסים כוחות מאגיים הן לריפוי הן לעזרה מחד גיסא והן לעונש ולמוות מאידך גיסא. הן הנחשים והן העצים זכו להערצה במיוחד מאחר שנתפשו כסמלים של כוחות ההתחדשות והרבייה בעולם הצומח ובעולם החי.
הקשר בין עצים לנחשים נפוץ בעולם המוסלמי. לפי האמונה העממית אין הג'ינים של העצים השונים אלא נחשים הגרים בעצים. עניין זה מקשר אותנו, אמנם בעקיפין, אל הקשר המקראי הקדום הקיים בין העץ לבין הנחש, כמסופר בספר בראשית.
הנחש כסוכן עונש לכל המעז לחלל עץ קדוש מופיע תדירות בעמים שונים. האלה העיקרית של העיר מירה (Myra) אשר בליקיה (Lycia), בחוף הדרומי של אסיה הקטנה, נקראה אלאוטרה (Eleuthrea). האלה התגוררה בעץ ברוש קדוש. פעם אחת ניסו שני אנשים לכרות את העץ, אך האלה הופיעה מתוך העץ ושני נחשים לחשו מבין השורשים והבריחו את בני העוולה. לפי המיתולוגיה היוונית היה אורפאוס נגן מופלא ואפילו העצים האזינו לנגינתו. הוא הצטרף לארגונאוטים במסעם לקולכיס, היא ארץ גיזת הזהב (המצויה במזרח הים השחור). בשירתו הקסומה הוא הרגיע את הגלים, וכאשר הגיעו לקולכיס, כך יש אומרים, הוא הרדים את הנחש ששמר על העצים בחורשה של ארס (אל המלחמה היווני), משם לקח יאסון את גיזת הזהב.

אי אפשר שלא להזכיר בסוגיה זו את עוללות הנחש בגן העדן ככתוב "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן". וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית ג: א-ה).
מאז יש לנו "חשבון פתוח" עם הנחש כסמל הפיתוי ויצר הרע מזה ועם הגירוש מגן העדן מזה. בספרות הפרשנית מצוי ויכוח נרחב על אודות זהות עצי גן העדן (עץ הדעת ועץ החיים), אך כמעט שאין מחלוקת על אופיו של הנחש ועל חלקו בצרות שנפלו על האדם מאז...

בכפר סג'ור מצוי עץ לבנה רפואי מקודש בשם אֶל מוּבָּרָאכֶּה (=המבורך). לפי עדות האיש שבחצרו גדל העץ "מישהו קילל את אלוהים ליד העץ ואז יצא נחש מהעץ והכיש את האיש והוא אושפז לחודש וחצי. היה צריך לעשות לו נדר מתחת לעץ ולבקש סליחה. היה האיש שלושה ימים מתחת לעץ לבקש סליחה ואז הבריא". בכפר מע'אר מסופר על אודות עץ השיזף של שיח' נבי שועייב: "מהעץ יוצאים נחשים כדי שלא יפגעו בעץ", ובנוסח קצת שונה: "כאשר מישהו אמר דברי כפירה מתחת לעץ".
בטאבאש, שליד טבעון, נאמר לנו, בתשובה על השאלה מה הקשר בין עצים קדושים לבין נחשים: "נחש שומר על עץ קדוש. מי שפגע בעץ קדוש, הנחש יעניש אותו. איש אחד עבד עם טרקטור כבד ליד העץ, איש אחד עבד עם שופל ליד העץ והנחש הכיש כמה עזים שהיו שייכות לו". "לכל עץ קדוש יש איזה מלאך או שד או ג'ין הנמצא בתוכו ושומר עליו. הרוח יוצאת בדמות נחש ושומרת על העץ מפגיעה".
צמחים לריפוי הכשות
בספרי הרפואה העממית נרשמו כמה צמחים לטיפול בהכשת נחש כמו: פיגם מצוי, קרצף מבורך, מליסה רפואית, ובבונג זהוב.

כאשר שואלים מרפאים בכפרי הגולן והגליל כיצד מרפאים אדם שהכישו נחש, שומעים פעמים רבות את הסיפור הבא: "במו עיניי ראיתי חרדון שהכישו נחש. רץ מיד החרדון אל צמח חרחבינה מכחילה, טעם ממנה וכך ניצל". אופן שימוש זה ידוע כבר מימי היוונים הקדמונים. הסיפור נתגלגל מדור לדור ולשם שכנוע מספרים המרפאים כי ראו זאת במו עיניהם. עד עצם היום הזה מרפאים בכפר הערבי הכשות נחש באמצעות פיזור אפר המופק משורשי החרחבינה על מקום הפגיעה. לפי אמונה הרווחת בכפר הערבי מובטח למי שיאכל עלי חרחבינה מכחילה במשך ארבעים יום שלא יינזק מהכשת נחש או מעקיצת עקרב. בקפריסין נהוג להכיל עזים וכבשים שהכישן צפע בשורשי חרחבינה. כמו כן מועכים את השורשים ומכינים תחבושות לטיפול בבני אדם שהוכשו.

עקרבים
העקרבים מהווים סכנה מתמדת לאדם, במיוחד בבתי גידול מדבריים, ובמשך הדורות התבססו הפחד והיראה מפני יצורים מסוכנים אלו החובבים את מגורי האדם. לפי הפולקלור הערבי שוכנים בגיהינום עקרבי ענק בגודל גמל. מסופר שמוחמד מיין את הג'ינים למיניהם לקבוצות ובין היתר יש כאלה המופיעים בדמות עקרבים ונחשים.

שם הסוגים עוקץ העקרב וזנב העקרב בא לתאר את מראה התפרחת. שם עתיק יומין זה מופיע כבר ביוון העתיקה ושרד בשפות שונות עד ימינו.
חרחבינה מכחילה נקראת בערבית "כורסעאנה". שורש הצמח משמש לריפוי הכשות נחשים ועקיצות עקרבים. "כורס" פירושו "עקיצה" ו"עאנה" משמעה "ממני", כלומר "עקיצה, סורי ממני". שם אחר בערבית לצמח זה הוא "שוק אל עקרבני" (=קוץ העקרב). בלבנון מכונה הצמח "עשבת אל עקרבין" שפירושו "עשב העקרבים". מכאן גם שמה האנגלי של החרחבינה Snake Root שפירושו "שורש הנחש".

לפי תורת החתימות ( Doctrine of signature) היא "ריפוי דומה בדומה". צמח הדומה לסימני מחלה מסוימים או לגורמיה עשוי לסייע בריפויה. כבר פדניוס דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides), הבוטנאי היווני הקדום (40- 90 לספירה), מציין את השימוש בעוקץ העקרב לטיפול בעקיצות של חיה זו. הרופא והרוקח הערבי הדגול איבן בייטאר (Ibn El Baitar), שחי בספרד (1188- 1248) בתור הזהב האיסלמי, מציין את השימוש בקומפרס המוכן מזרעי זנב העקרב לטיפול בעקיצות.
לפי אותו עקרון, באנגליה היה נהוג להשתמש במין של לשון האפעה לטיפול בהכשות נחש עקב דמיון צבר המנבגים ללשון נחש.

* הסיפורים על נחשים, עקרבים וצמחים עדיין נפוצים ברחבי הארץ ואת מקבילותיהם אפשר למצוא הן בפולקלור של עמי אירופה הן בהודו. מרתק הדבר שהסיפורים על אודות הנחש והשומר ועל החרדון והחרחבינה, הידועים בספרות זה אלפיים שנה, "נעלמו" ופתאום צצו והופיעו בארץ. מקרים אלו מעידים על מסורות עתיקות על אודות צמחים שעדיין חבויות ומצויות מ"תחת לשטח". המרואיינים בוודאי לא היו מודעים לספרות העתיקה.
המתמיה הוא שלא מצאנו שום עדות לשני סיפורים אלו פרט למקורות העתיקים. ייתכן שאלו מסורות נדירות או שפשוט, כמו שאמרה מורתי פרופ' קלרה חן ע"ה: "אם אתה מקורי, סימן שלא קראת מספיק". למרות גישה מחמירה זו עובדה היא שקיימים סיפורים נפוצים החוזרים, לעתים בשינויים קלים, כמעט בכל כפר וסיפורים אחרים הם יחידאים שנאספו פעם אחת בלבד עד כה). לולא האזכור של אותם פרטים בדיוק בספרות העתיקה היה עולה חשד שזו המצאה מקומית. כבר כתב חנניה רייכמן, מחברו של ספר המכתמים והפתגמים: "השומע הסקרן מדרבן את השקרן".
כל העוסק באיסוף חומר פולקלורי בשדה יודע היטב עד כמה קשה לבור את התבן מהמוץ.

adafni@research.haifa.ac.il

גינון חסכוני במים