העלים רבים, מסורגים לאורך הענפים ועוקצי התפרחת, חסרי פטוטרות, איזמלניים, מעט בשרניים, הולכים וקטנים מתחתית הצמח לראשו. עוקצי התפרחת מסועפים ובקצותם צברים בני 4-1 פרחים, או עלים קטנים וצפופים שבחיקם צברי בצלצולי ריבוי. לפרחים 6 עלי כותרת חופשיים, קהים, צהובים-מבריקים בצידם העליון וירוקים בצידם התחתון, 6 אבקנים שזיריהם והמאבקים שלהם צהובים, מעורים בבסיס עלי העטיף וקצרים מהם ושחלה שלה 3 מקצועות, הנישאת על עוקץ ארוך. הפרי הלקט ביצני המוצר לכדי עוקץ ארוך. הזרעים מרובים, גליליים, חומים.
זהבית הבצלצולים פורחת באביב. היא נדירה מאוד בישראל וגדלה במרומי החרמון, בגובה של כ-2,200 מטרים. תפוצתה העולמית משתרעת בהרים הגבוהים של מזרח הים-התיכון, אזור הקווקז וטורקיה.
שם הסוג המדעי, Gagea, ניתן בשנת 1806 ע"י הבוטנאי האנגלי סליסבורי (Richard Anthony Salisbury, 1761-1829), אשר תיאר את הסוג זהבית, לכבודו של הבוטנאי הבריטי סיר תומס גייג' (Sir Thomas Gage, 1781-1820). בספרו "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו" שראה אור בשנת תרע"ז (1917), הציע אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני מייסד "נאות קדומים") לקרוא לסוג "כוכב הזהב". השם "זהבית" נזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל (שמות המשפחות והסוגים) עברית-לטינית, שיצא לאור בהוצאת ועד הלשון העברית בסיוע מוסד ביאליק שעל-יד הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, ירושלים תש"ו (1946).
זהבית הבצלצולים תוארה בשנת 1932 ע"י הבוטנאי הרוסי וודנסקי (Aleksei Ivanovich Vvedensky, 1898-1972), מומחה למשפחת השושניים, אשר חקר את צמחיית הקווקז, אולם המין תואר לראשונה בשנת 1843 ע"י הבוטנאי הגרמני צוקריני (Joseph Gerhard Zuccarini, 1797-1848), ששייכה לסוג אחר - Bulbilaria ("בצלצולית"), וקרא למין gageoides (הסיומת הלטינית oides משמעה "דומה ל"), לאמור: "בולבילריה דמויית-זהבית". מאחר ושם הסוג שונה לזהבית - Gagea, הרי שנותר השם המדעי במשמעותו: "זהבית דמויית-זהבית".
בסוג זהבית יותר מ-200 מינים, 11 מהם נאספו בישראל, רובם נדירים.
כתב דרור מלמד