צמח חד-שנתי גדול, נפוץ מאוד, גדל תכופות בריכוזים בשליטתו הבלעדית, פריחתו יוצרת מרבדים צפופים. גדל בשדות, בצדי דרכים, במעזבות, ובמיוחד במדרונות של תלים ואתרי-עתיקות, עד כי אפשר לזהות תל עתיק לפי הפריחה המרוכזת של החרצית. נראה כי תרכובות החנקן, שנותרו בקרקע באתרי ישוב קדומים, מעודדות את צמיחת החרצית ומדכאות צמחים אחרים. בשדה-חיטה אפשר לזהות את הפס שהריסוס נגד עשבים רחבי-עלים לא הצליח בו לפי ריכוזי החרצית (והפרג).
הצמח מסועף, גובהו 60 ס"מ, וכולו מדיף ריח אופייני חזק. הגבעולים חלולים. העלים קירחים, גזורים פעמיים לאונות דקות ומחודדות. פורח באביב. בראש כל ענף נישא פרח גדול. צבע הפרחים צהוב, עם נטייה קלה לכתום. ה"פרח" אינו אלא קרקפת בקוטר 5 ס"מ, המורכבת מעשרות פרחים, החיצוניים לשוניים, הפנימיים צינוריים. עלי המעטפת העוטרים את הקרקפת קרומיים בשוליהם. פרחי ההיקף הלשוניים הם נקביים או עקרים, פרחי המרכז הצינוריים הם דו-מיניים. מן הפרחים המופרים מתפתחים זרעונים, שאין להם ציצית-שערות להפצה כמו ברוב בני משפחתה, אלא נזר קרומי. זרעוני המרכז שונים מזרעוני ההיקף, והם מכונפים או מזוותים יותר.
באוכלוסיה של חרציות אפשר לגלות חריגים (והרי אוכלוסייה כזאת כוללת אלפי פרטים): פה ושם מתגוון המרבד הצהוב האחיד על-ידי קרקפת שצבע פרחיה שונה – לבן או אדמדם או מעברים בין צבעים אלה לצהוב. שֵׁם הצמח בלועזית משמעו פרח הזהב, וזה גם מקור שמו בעברית (חרוץ – זהב). או אולי נקרא הצמח כך גם כי מראה התפרחת וצבעה מזכירים שמש, והפרח נקרא על שם אחד משמות השמש בעברית – חרס.
המין גדל בכל חלקי הארץ הימתיכוניים, חודר מעט גם למדבר.
העלים משמשים לסלט, והפרחים הלשוניים – למרתח שמאמינים כי הוא מועיל להורדת חום. מכיוון שהפרחים גדולים יחסית לבני משפחתם, והם שכיחים מאוד, אפשר להשתמש בהם כמודל ללימוד, להבין מהו פרח לשוני ומהו פרח צינורי, ולתרגל שימוש במגדלת – חוויה מרחיבה-אופקים לילד סקרן.
כתב מייק לבנה