ילקוט הרועים הוא מצליב שכיח מאוד, המתאפיין בפרי מיוחד בצורתו, שהזכיר למגדירו הראשון צורה של תיק שנוטל עמו הרועה בצאתו לשדה. זהו צמח חד-שנתי נמוך, מסתעף מעט מבסיסו לענפים זקופים, שגובהו ומידת הסתעפותו שונים מאוד בפרטים שונים, לפי תנאי גידולם, בין 15 ל-50 ס"מ. בבסיסו שושנת עלים אזמליים שעירים מעט, שפתם חרוקה, טובים למאכל. מביניהם יוצא גבעול דק, מחוספס ושעיר בחלקו התחתון, חלק וקירח בחלקו העליון. הגבעול נושא בחלקו התחתון עלים מעטים, קטנים, החובקים בבסיסיהם את הגבעול.
ילקוט הרועים פורח בעיקר בין ינואר למרס, מעט גם מנובמבר ועד מאי. הפרחים ערוכים בתפרחות צפופות חצי-כדוריות, המתארכות במהלך הפריחה, כך שאשכול-הפירות הוא דליל ומוארך. הפרח הבודד לבן, קטן, אופייני למשפחת המצליבים. הפרי פחוס, דמוי לב או משולש, העוקץ מחובר לקודקודו, ומקודקוד זה יוצא קו בולט ישר אל אמצע הצלע שממול. קו זה הוא התפר בין שתי קשוות הפרי.
ילקוט הרועים גדל בבתה ובגינות, בצידי דרכים ובשדות, בגדות נחלים ובמעזבות, במיוחד בצידי בתים. הוא שכיח מאוד ברוב אזורי הארץ, פרט למרכז הנגב ודרומו.
עליו משמשים כירק לסלט כשהם טריים. ברפואה העממית יש לו שימושים רבים, בעיקר נגד דימום. כן הוא נחשב מועיל נגד בעיות בדרכי השתן. מייחסים לו תכונות גם להקלה בכאב בטן, טחורים, צהבת ועוד.
תפוצתו העולמית רחבה, אך מקורו בארצות שסביב הים התיכון, משם התפשט כמלווה של האדם, ונחשב לעשב-רע.
בסוג 5 מינים, בארץ עוד מין אחד, נדיר מאוד.
כתב מייק לבנה