גומא צפוף-שיבולת

הדפסה
  Cyperus eleusinoides שם מדעי
גומאיים
Cyperaceae
משפחה
חסר עלי כותרת מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
משולש צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
עין גדי, תפוצה בארץ
הצג מפת תפוצה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
בסכנת הכחדה

דווח לנו

גומא  צפוף-שיבולת
צילום: © דרור מלמד   גן הצמחים הנדירים של עמיר פז, קיבוץ געש , 8-2016
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

גומא צפוף-שיבולת הוא צמח עשבוני רב-שנתי, מסועף מבסיסו, גובהו 120-60 ס"מ. לצמח קנה-שורש קצר, ממנו עולים נצרים בקרבת צמח האם. בסיס הגבעולים מעובה במקום יציאתם מקנה-השורש. הגבעולים איתנים, זקופים, לעתים עולים אלכסונית, חלקים, בחתך רוחב הם משולשים שמקצועותיהם חדים, נושאים תפרחות בראשם. העלים יוצאים מבסיס הצמח ומשווים לו מראה עלוותי. מנדנים צינוריים צהובים-חומים עולים עד מעל למחצית גובה הצמח טרפים שטוחים-סרגליים, מבריקים, שוליהם מחוספסים, קצותיהם המצטררים מתכופפים-נשברים מטה. התפרחת סוכך מורכב, ארוך וצר, אורכו מגיע לכדי 18 ס"מ, עשוי 12-6 קרנות ראשוניות, בלתי שוות באורכן, מכל אחת מתפצלות 6-3 קרניים-משניות קצרות, אף הן באורכים שונים ועד כדי 4 ס"מ  ועליהן, סמוך לבסיסן, ערוכות שיבולים גליליות, קצרות וצפופות (מכאן שמו העברי של המין). בבסיס הסוכך 6-5 חפי-מעטפת דמויי-עלים, מחוספסים, אורכם אינו אחיד, לפחות כמה מהם ארוכים בהרבה מן התפרחת ומוסיפים למראה העלוותי של הצמח. בבסיס סוככי-המשנה 7-5 חפי-מעטפית צרים ומחודדים, אורכם כאורך הסוככון או שהם ארוכים ממנו. השיבולים ארוכות לפחות פי 3 מרוחבן, עשויות משיבוליות רבות, הערוכות בצפיפות במספר שורות לאורך ציר השיבולת. השיבוליות מוארכות, הדוקות לציר-התפרחת ונפרשות-מזדקפות עם הבשלתן, מכילות 15-7 פרחים, הערוכים לסירוגין על ציר השיבולית. הגלומות ביצניות-איזמלניות, קרומיות-חוורות, מעורקות בפספוס חום-עדין, קרין ירוק עובר במרכזן ומסתיים בחוד ארוך, המתקשת אחורנית ומהווה סימן היכר חשוב למין. בפרחים  3 אבקנים ו-3 צלקות. הפרי אגוזית חד-זרעית שלה 3 מקצועות, חומה-כהה, מנוקדת.
גומא צפוף-שיבולת פורח באביב ובקיץ. הוא אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל ונחשב כמין "אדום", הנמצא בסכנת הכחדה. בית גידולו מקומות לחים, מעיינות ומקווי-מים בנאות-מדבר ובארץ הוא גדל רק בבקעת ים המלח, באזור עין-גדי, המהווה את גבול תפוצתו הצפוני של המין. תפוצתו העולמית משתרעת על פני אפריקה ודרום-מזרח אסיה.
גומא צפוף-שיבולת תואר לראשונה בשנת 1837 על-ידי הבוטנאי הגרמני קונט (Carl Sigismund Kunth, 1788-1850), מחלוצי חקר הפלורה של אמריקה. שמו המדעי של הסוג,  Cyperus, שימש ביוונית עתיקה לתיאור מיני צמחי ביצה שונים. שמו המדעי של המין, eleusinoides, מיוונית: eleusine - "אלבסיני", "דִּגְנָה" (סוג ממשפחת הדגניים, הקרוי על שם המחוז והעיר היוונית העתיקה אלאוסיס - Eleusis - בה קיימו טקסים לכבוד אלת החקלאות והדגן דמטר), oides - "דמוי", לאמור: "דמוי-דגנה", מאזכר את דמיון התפרחת הסוככית של הגומא לתפרחתם המאוצבעת של מיני הסוג דגנה. באחדות מהרשימות הטקסונומיות המובילות, נחשב גומא צפוף-שיבולת כזן (ורייאנט) של מין אחר, שאינו גדל בישראל - גומא נטוי: Cyperus nutans var. eleusinoides (nutans - מלטינית: "נוטה", שמוט", מאזכר את התפרחות הנוטות). שיוך זה תואר בשנת 1924 ע"י הבוטנאי האנגלי, מומחה לגמאיים, היינס (Richard Wheeler Haines, 1906-1982).
שם הסוג העברי, גומא, נזכר לראשונה בספר שמות, בו מסופר על "תבת גומא" שבה הצפינה יוכבד אם משה את בנה בסוף על שפת היאור וכן הוא נזכר בספרי הנביאים והכתובים, במשנה ובתלמוד (ראה משמאל). כשם בוטני רשמי נזכר "גֹמא" לראשונה במילון "ילקוט הצמחים" של ועד הלשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), אך הוא מוגבל למין גומא הפפירוס בלבד ומובא שם עם שמות נרדפים שונים למין זה: אֵבֶה, אָחוּ, אֻרְבָּן, גֻּמִי. במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, נתקבל השם "גמא" כשם הסוג, אך המין "צפוף-שיבולת" נעדר ממנו. המין "גֹּמֶא צְפוּף-שִׁבֹּלֶת" תואר לראשונה כשייך לפלורה של ישראל בכרך הרביעי של ה"פלורה פלשתינה", שנכתב ע"י פרופ' נעמי פיינברון-דותן ויצא לאור בשנת 1986. שם זה נכלל ברשימת שמות הצמחים הרשמית של האקדמיה ללשון העברית במילון לשמות צמחי ארץ-ישראל, תשס"ג (2003).
הסוג גומא מונה כ-700 מינים. בישראל נאספו 25 מינים, מהם 9 נדירים, שמתוכם 7 נכללו ברשימת הצמחים האדומים שבסכנת הכחדה, בהם שני מינים שנכחדו מישראל.

כתב: דרור מלמד


מקורות מידע

הצמח במקורות

"גֹמא" נזכר במקרא כצמח ביצה שקיומו תלוי בקרקע לחה: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח יא). כן הוא נזכר בצמידות לקנה, הגדל באזורים לחים: "בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא" (ישעיהו לה ז). קני הגומא שימשו להתקנת כלי שיט. מוכרת לכל היא תיבת הגומא שבה השתמשה יוכבד, אם משה, להצילו מגזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו": "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב ג), והתנ"ך מעיד כי מן הגומא יצרו סירות : "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם" (ישעיהו יח ב).
במשנה ובתלמוד נזכר הגומא על שימושיו השונים בשם "גמי".  "המוציא גמי - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה" – שיעור ההוצאה של קנה גומא מרשות לרשות (כגון מרשות היחיד לרשות הרבים) האסור בשבת הוא שיעור אורך קנה המספיק ליצירת בית אחיזה לתלות בו נפה וכברה (מסננות שונות). "ר' יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן" – כלומר שיעור ההוצאה מרשות לרשות האסור בשבת הוא אורך קנה הגומא העשוי לשמש כסרט מידה להראות לסנדלר את מידת הנעל שלה  זקוק ילד קטן (שבת, ח', ב'). בגומא השתמשו כפקק לחביות משקה - "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית" אם אטם אותם היטב, הכלי נחשב כחתום ואינו נטמא (כלים י', ב'); כספוג - "ספוג שבלע משקין טמאין... וכן חתיכה של לפת, ושל גמי" אם נפלו לתנור הרי שיטמאו אותו כי המשקה הטמא ייפלט מן הספוג בחום (כלים ט',ד'); לקלית עקלים - סלים לכבישת זיתים  - "כלי בית הבד והעקל...  בזמן שהן של גמי - מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין"  כדי לטהרם (טהרות י',ח'); לקשירת זמורות גפנים בכרם – "המותח זמורה מאילן לאילן... סיפקה בחבל או בגמי - תחת הסיפוק, מותר" לזרוע מין אחר תחת החבל העשוי מגומא ואין בכך איסור כלאיים (כלאיים ו',ט');  לחבישת פצעים – "כוהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי..." שיוחסו לו תכונות מרפא מעבר לעצירת הדם (עירובין י',י"ד); ולסימון חקלאי – "כיצד מפרישין את הביכורים:  יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר  וקושרן בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים ג',א').
בתלמוד הבבלי נזכרים שימושים נוספים, כגון: קליעת מחצלות – "מחצלת של שיפא ושל גמי..." (סוכה ט"ז, ע"א); תיקון מנעלים – "רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה" (ר' ירמיה היה מהלך אחרי ר' אבהו בכרמלית – אזור שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים, בשבת – ונקרעה רצועת סנדלו. אמר לו: מה נעשה? אמר לו קח רצועת גומא לח, המתאים למאכל בהמה וכרוך על סנדלך") (שבת קי"ב, ע"א); גם בתלמוד הירושלמי מוזכר הגמי בשימושים דומים. בשולחן ערוך מובאת הלכה כי האבל אסור בנעילת מנעלי עור אך מותר לו לנעול סנדל עשוי גמי (יורה-דעה, שפ"ב).

כתב: דרור מלמד


 
צימרים בצפון   גינון חסכוני בצמחי בר  

israelbiz- בניית אתרים