פיקוס בנגלי הוא עץ ירוק עד שמקום גידולו הטבעי הוא בדרום-מזרח אסיה מפקיסטן והודו עד תאילנד, מלזיה ודרום סין. המין הזה נקרא על-שמו של אזור בנגל במזרח התת-יבשת ההודית שכולל את בנגלדש ואת חבל מערב-בנגל בהודו.
פיקוס בנגלי יכול להגיע לגובה העולה על 20 מטר. הוא בעל נוף רחב ביותר. החוסה בצלו של עץ בוגר, לא יכול לדמיין שלמעשה זה עץ אחד עם מספר רב של גזעים, ולא עצים בודדים הנטועים בצפיפות רבה. זאת בשל שורשי האוויר המשתלשלים מהענפים האופקיים, שהגיעו לקרקע והפכו ל"שורשי קביים" הנראים כגזעים עד שאין אפשרות לזהות מיהו הגזע הראשוני של העץ. בהודו נוהגים הכפריים לסייע בהשתרשות שורשי האוויר בקצות הענפים ובכך להגביר את צמיחתם ואת השטח שמכסה צמרת העץ. כל פרט נראה בסופו של דבר כחורשה צפופה של מאות ואפילו אלפי גזעים שענפיהם סבוכים זה בזה. עצי פיקוס בנגלי נחשבים לכן, לעצים הגדולים בעולם מבחינת שטח הצמרות שלהם.
העלים הצעירים מכוסים בפלומה צפופה בצבע חום. העלים הבוגרים גדולים וגילדניים, אורכם 10 - 20 ס"מ. הפטוטרת בולטת, הטרף ירוק כהה דמוי ביצה, שפתו תמימה והוא שעיר בצדו התחתון. העלים מסורגים על הענף.
בחיקי העלים של עצי הפיקוס מתפתחות תפרחות הקרויות פגות. בתוך הפגה מוסתרים הפרחים. לעטיף הפרח הנקבי חמש אונות. השחלה תחתית בת מגורה אחת המתפתחת לאגוזית. לפרח הזכרי 6-2 עלי עטיף, מספר האבקנים 6-1.
לאחר שהפגה גדלה מעט הקשקשים שבפי הפגה מתרווחים במקצת, פרחי הנקבה שבתוכה מגיעים לבגרות ומוכנים להאבקה. בתוף הפגה פרחים נקביים משני טיפוסים, בעלי עמוד עלי קצר, ובעלי עמוד עלי ארוך. מאביק פגת הפיקוס הבנגלי היא צרעה זעירה בשם Eupristina masoni שגודלה מ"מ ספורים. נקבות הצרעות חודרות אל תוך הפגה דרך פיה ושם הן מאביקות את הפרחים הנקביים’ בעלי עמוד העלי הארוך’ באבקה שהביאו איתן. לתוך השחלות של הפרחים בעלי עמוד העלי הקצר הן מטילות את הביצים. יש התאמה בין אורך צינור ההטלה של הצרעה לאורך עמוד העלי כך שחלק מהפרחים בפגה יפתחו זרעים ובאחרים תתפתחנה צרעות.
בשלב הבא מבשילים הפרחים הזכריים שבפגה ובאותו זמן יוצאות הצרעות שגדלו בתוך שחלות הפרחים לחלל הפגה. הזכרים, המגיחים ראשונים, מפרים את הנקבות בעודן בתוך שחלות הולדתן. הנקבות המופרות יוצאות גם הן לחלל הפגה, טוענות אבקה מהפרחים הזכריים ולאחר מכן עוזבות את הפגה. אלה יחסי סימביוזה מיוחדים בין הפיקוס לצרעה שבמסגרתם הצרעות אוספות אבקה לא בכדי לאכול אותה, אלא בכדי להאביק את הפרחים. מערכת יחסים זאת נחקרה רבות בידי פרופ' יעקב גליל, מאוניברסיטת תל-אביב ותלמידיו.
בהמשך הפגה גדלה משנה את צבעה מירוק לוורוד, ולאדום ולבסוף לשחור. הפגה כולה מתפתחת לפרי עסיסי מדומה ובה אגוזיות. בכל אגוזית זרע אחד.
פיקוס בנגלי ראשון הובא לארץ על ידי קרל נטר בשנת-1888 ונשתל במקווה ישראל. לאחר 125 שנה הוא גבה והתרחב. גובהו מגיע כיום לכדי 30 מטר והשטח עליו השתלט לכדי 1,000 מטר רבוע. עץ קשיש זה כנראה היווה מקור ריבוי לעצים נוספים שניטעו במקומות שונים בארץ כמו: עין גדי, שדה אליהו, נס ציונה, ומקומות רבים אחרים.
במשך למעלה ממאה שנה הוא לא עשה זרעים היות הצרעה המאביקה אותו לא הגיעה לכאן. רק לפני עשרות שנים בודדות החלו להופיע נבטים של פיקוס בנגלי במקומות שונים, דבר המעיד על-כך שהצרעות נמצאות כאן והן פעילות. מאז הפיקוס הבנגלי נחשב לעץ פולש בשל היכולת הטובה והמהירה של זרעיו לנבוט בקלות לא רק בקרקע. את הזרעים מפיצים עטלפים וציפורים הניזונים מהפגות. מפיצי הזרעים מלשלשים את הזרעים ומפזרים אותם על הענפים ובסמיכות לעצים בוגרים. בתל אביב ניתן למצוא לא מעט נבטים על גזעי דקלים. בעין גדי מצויים לא עצים צעירים שנבטו במצוקים ובגדות נחלים בסביבה, שמקור הזרעים שלהם הוא עצים מניבי פרי בעין גדי. נבט של פיקוס המתפתח על-גבי עץ אחר עלול להחדיר את השורשים שלו מתחת לקליפה ולפתח מערכת שורשים ענפה שמגיעה בסופו-של-דבר עד לקרקע. נוף הפיקוס מצל על העץ ה"מארח" שלבסוף מת והפיקוס תופס את מקומו.
פיקוס בנגלי הוא עץ חסון ולא מפונק. הוא גדל על סוגי קרקע שונים, אך הוא רגיש למליחות גבוהה ולגיר. גדל טוב בתנאי חום אך רגיש ונפגע בקרה. ניתן להרבות את הפיקוס הבנגלי בדרך וגטטיבית ע"י יחורי ראש.
בהודו נחשב הפיקוס הבנגלי לעץ קדוש. למוהל החלבי שלו יש שימושים ברפואה ההודית המסורתית. העצה שלו משמשת להכנת רהיטים.
כתבו: ד"ר ערגה אלוני ועמרם אשל