ראית מרבד-פריחה ורוד בחורף – ראית ציפורנית מצרית!
זו השכיחה בציפורניות, והיא נפוצה הן בפרטים בודדים והן במרבדים צפופים של רבבות פרטים. מרבדים בולטים במיוחד נראים במטעי זיתים לפני החריש ובשדות נטושים זה-מקרוב. הצמח מקדים לנבוט ומקדים לפרוח ומקדים להבשיל זרעים, וכך מסתגל למקצב החיים במטעים הנחרשים באביב, אחרי שהציפורנית המצרית כבר סיימה לפזר את זרעיה. זהו צמח חד-שנתי מסועף וזקוף, כל פרט מתחיל לפרוח מוקדם באביב ופורח זמן ממושך, כאשר הוא מבליט בכל פעם את הפרח התורן. קל להבדיל בינה לבין כל המינים הרבים האחרים של הציפורנית, גם כשהיא גדלה בבודדת, לפי שני סימנים: א. הגביע שלה אינו ירוק אלא אדום–סגול כהה אחיד, ולכן אין רואים היטב את 10 העורקים האופייניים הנמשכים לאורכו של הגביע ובולטים במינים אחרים. ב. כל עלה-כותרת מצמיח בבסיס הטרף שלו שתי בליטות משולשות ("שיניים") לצדדים, לעבר בליטות של עלה-הכותרת השכן. ציפורנית מצרית היא מהצמחים הנפוצים ביותר בארץ, פרחיה מכסים ברבבותיהם שדות וכרמים במרבדים צפופים של ורוד עז, והיא גדלה גם במפוזר בבתה ובצידי דרכים. זהו צמח חד-שנתי זקוף, גובהו 20 ס"מ. הוא נובט מוקדם (בנובמבר), גדל מהר, פורח כבר בעיצומו של חורף ובראשית האביב, ומספיק להשלים את מחזור חייו ולהבשיל זרעים לפני החריש. עליו נגדיים, מוארכים.
ציפורנית מצרית פורחת כבר מינואר, ואם אין פריחתה מופרעת על-ידי חריש – היא ממשיכה לפרוח עד אפריל. הגביע שעיר. עלה-הכותרת מפורץ קלות בראשו. הצוף מסתתר בתחתית צינור הפרח, ורק חרקים ארוכי חדק יכולים להגיע אליו. ואכן, הפרח מואבק בעיקר על-ידי זבוב-פרחים שעיר שחדקו ארוך, וכן על-ידי דבורים כגון המדרונית.
ציפורנית מצרית שכיחה מאוד בחבל הימתיכוני, בעיקר בעמקים ובמישורים באזורי ההרים בצפון הארץ ובמרכזה – מהחרמון עד הרי יהודה, ואף בהר הנגב אפשר למצוא אותה. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות שלמזרחו של הים התיכון.
ציפורנית היא סוג גדול ומגוון במשפחת הציפורניים. מונים בו כ-400 מינים, רובם עשבוניים רב-שנתיים או חד-שנתיים, מיעוטם בני-שיח. מרכז הסוג בארצות הים התיכון. בארץ גדלים בר 43 מינים, והריהו הסוג השלישי בגודלו (מבחינת מספר מיניו), אחרי קדד ותלתן. מינים נוספים של ציפורנית מגדלים בתרבות כצמחי נוי.
העלים נגדיים, תמימים, מוארכים לרוב, ואין להם עלי-לוואי (במשפחת הציפורניים יש לסוגים רבים עלי-לוואי).
צבע הפרחים לרוב אדום לגווניו, בין ורוד לארגמן.הפרח מטיפוס 5: יש לו 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת, 5 (או 10) אבקנים. השחלה עילית, והיא נישאת לרוב על עוקץ ולא יושבת כמו ברוב הצמחים, ובראשה 3 עמודי-עלי. הגביע צינורי, מעורק לאורכו, לרוב ב-10 עורקים. עלה הכותרת מחולק בצורה ברורה לשני חלקים שונים: החלק הבסיסי צר וארוך, והוא נקרא בשם ציפורן (ועל שמו נקראים המשפחה והסוג); והחלק העליון רחב ושמו טרף. הציפורן לרוב זקופה, חבויה בגביע, ו-5 הציפורנים צמודות כצינור. הטרף פרוש, במינים רבים הוא שסוע לשניים, כך שנראה כאילו מורכב הפרח מ-10 עלי כותרת. במעבר בין הציפורן לטרף יש תכופות קשקשים קטנים, המצטרפים ליצור מעין עטרה. האבקה עצמית נמנעת על-ידי הפרדה בזמן בין הבשלת אברי הזכר לאברי הנקבה: הפרח פתוח 3 יממות, ב-2 הראשונות הוא נמצא בדרגה זכרית, ובשלישית בדרגה נקבית.
הפרי הלקט, צורתו כחבית או ביצה או כדור, והוא נישא רוב בראשו של גבעולון הנקרא "נושא-פרי" (גינופור). הזרעים העליונים מתפזרים בנקל עם טלטול הצמח, התחתונים נותרים שמורים בפרי עד לחורף הבא.
הסוג ציפורנית קרוב לסוג ציפורן ודומה לו, נבדל ממנו בעלי הגביע: בציפורן יש דוּרים אחדים של חפים העוטפים את עלי-הגביע, החיצוניים קצרים יותר, והם ערוכים כרעפי-גג, החיצוניים חופים על הפנימיים; ואילו בציפורנית יש רק דוּר אחד של 5 עלי גביע,ללא חפים, והם מאוחים לצינור ארוך, רק בקצהו הם מפורדים לשיניים קצרות. כמו-כן הם נבדלים במספר עמודי העלי: בציפורן מספרם 2, בציפורנית מספרם 3.
כתב מייק לבנה