אספסת החילזון

הדפסה
  Medicago murex שם מדעי
קטניות
Fabaceae
משפחה
5 מס' עלי כותרת
תלתני צורת העלה
תמים שפת העלה
קרקעות קלות בית גידול
עגול צורת הגבעול
חד-שנתי צורת חיים
גליל, הרי יהודה, שרון, שפלה, תפוצה בארץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
בסכנת הכחדה

אספסת החילזון
צילום: © דרור מלמד   אחו בנימינה, מרץ
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

אספסת החילזון היא קטנית חד-שנתית מסועפת מבסיסה, לרוב קירחת. העלה תלתני.
אספסת החילזון פורחת בין מרס למאי. הפרח פרפרני צהוב. הפרי כדורי או מוארך מעט, ובו 5–10 כריכות הדוקות זו לזו. יש בארץ שני זנים: האחד שבשולי פריו מזדקרים שיכים חרוטיים עם בסיס עבה, האחר כמעט חסר שיכים. הזרע הבשל צהוב, פניו חלקים
אספסת החילזון היא מין נדיר בארץ, גדלה בקרקע חולית במישור החוף. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון.

השם אספסת מקורו פרסי, ועבר לעברית דרך הערבית. השם המדעי נקרא לפי ארץ מדי שבאירן, משם הובא כנראה אחד המינים ליוון הקדומה. סוגים קרובים הם תלתן, גרגרנית, דבשה ופקטורובסקיה. בסוג אספסת כלולים בעיקר צמחים עשבוניים נמוכים, שפירותיהם סליליים ומתפתלים כשבלול, או לפחות כפופים. העלה תלתני, העלעלים משוננים, העלעל המרכזי נישא על גבעול קצרצר הנקרא פטוטרית (עלה כזה אינו אופייני רק לאספסת, יש עוד סוגים כאלה). בבסיס פטוטרת העלה יש זוג עלי-לוואי, והם מעורים בפטוטרת. הפרחים ערוכים לרוב באשכול קצר ודל-פרחים דמוי-קרקפת. הפרח לרוב צהוב, קטן, מייצר צוף. ההאבקה נעשית על-ידי דבורים במנגנון "התפוצצות", היינו הפרח משחרר במכה אחת את כל אבקתו כאשר החרק לוחץ במקום המתאים. מנגנון זה מקובל כמבטיח האבקה הדדית, אך נמצאה גם האבקה עצמית במינים רבים. המאפיין הבולט של הסוג הוא הפרי המסולסל: לאחר ההפריה גדל תפר-הגב של השחלה, בעוד תפר הבטן אינו גדל, וכך הולך הפרי ומסתלסל (לרוב בניגוד לכיוון השעון). ברוב המינים מצוייד הפרי בשיכים הנאחזים בבגדים, בשְׂער-יונקים ובצמר. יחידת התפוצה היא הפרי כולו, ובו זרעים אחדים. הפרי נטמן באדמה, וכל שנה נובט זרע אחד. מסתבר שהזרעים בתוך אותו פרי שונים זה מזה בעובי הקליפה, מה שקובע כמה שנים יעברו עד שהזרע ינבוט. עם עקירת הצמח רואים בבסיסו, כרוך סביב השורש, את הפרי שהזרע נבט מתוכו. מיני אספסת מקובלים מאוד בחקלאות מקדמת דנא כמזון חלבוני משובח לבקר ולשאר חיות-הבית. היבול לא רק משובח אלא גם גבוה: אפשר לשוב ולקצור אותה חלקה פעמים אחדות בשנה (עד 10). היבול העולמי הוא 450 מיליון טון לשנה. בישראל נהגו לגדל אספסת בעיקר בעמק החולה, וייצרו ממנו קמח-אספסת כתוספת לתערובת ללול ולרפת, וגם חציר משובח. אך בהיותו גידול הצורך מים רבים, חדלו לגדלו בישראל. מיני הבר נחשבים למרעה משובח ביותר, ומשמשים גם כמקור לדבש. נבטים של אספסת משמשים לאחרונה כמזון אופנתי לאדם, והם נמכרים למאכל אדם תחת השם המסחרי אלפלפה, שהוא שמו האנגלי של הסוג. בסוג 55 מינים (הנתונים שונים לפי חוקרים שונים, בין 50 ל-100). מרכז המינים החד-שנתיים בסוג (34 מינים) משתרע באזור הים התיכון; המינים הרב-שנתיים (21 מינים) – במערב אסיה ובמרכזה. בארץ 22 מינים, מהם 18 חד-שנתיים.

כתב מייק לבנה

מקורות מידע

הצמח במקורות

חוקר הטבע והמחנך אמוץ כהן ראה בצמח "גלגל" המקראי את הכינוי הקדום לאספסת המוכרת לנו כיום: "וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה" (ישעיהו י"ז, י"ג); "אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל, כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ" (תהילים פ"ג, י"ד) - פירותיה היבשים של האספסת הם תרמילים בצורת גלגלים, הנקצרים ביחד עם הדגן ומובאים לגורן. בהיותם קלים מאד הם מתפזרים ומתגלגלים בשטח הגורן עם כל רוח (ראה: ד"ר טובה דיקשטיין, "ירקות השדה - צמחי בר אכילים - על מספר צמחי בר, זיהויים ושימושיהם בספרות חז"ל", באתר פארק נאות קדומים). רוב החוקרים אינם מסכימים עם קביעה זו ומזהים את הגלגל עם הצמח עכובית הגלגל.
השם אספסת מקורו בתלמוד, מן השפה הארמית. במקומות רבים מזכיר התלמוד עשב למאכל בהמות הקרוי "אספסתא": "דאמר רבא: עכו"ם דאמר ליה להאי ישראל 'קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך' - ליקטיל ולא לקטליה" (סנהדרין ע"ד, ע"א)  [גוי שפקד על ישראל: "קצור אספסת בשבת ותננה מזון לבהמותי ואם לא תעשה כך -אהרגך" - יקצור בשבת ואל יהרג, משום שאין כאן חילול השם, שהרי הגוי ביקש את העבודה בשבת לטובתו. מה שאין כן אם היה הגוי מבקש מהיהודי לקצור אספסת בשבת כדי להשמידה סתם, רק כדי להעבירו על דתו, ועל קידוש השם במקרה זה יהרג ואל יעבור]. האספסת התלמודית הינה ירק מספוא המצמח פירותיו במהירות, קוצרים אותה והיא חוזרת וגדלה וחוזרים וקוצרים אותה, במשך זמן קצר (ראה בבא בתרא כ"ח, ע"ב).
ככל הנראה, מקור השם הוא במילה הפרסית aspast - "מספוא".
אחד הראשונים שעשה בשם זה שימוש הוא אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני מייסד "נאות קדומים"), בספרו "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו" שראה אור בשנת תרע"ז (1917). הוא מביא את השם "שבלולית", שטבע שמחה וילקומיץ (1871-1918), מראשוני המורים העבריים ברחובות ובמושבות שבגליל. למין אספסת תרבותית (Medicago Sativa) קרא רובינוביץ' "שבלולית-אספסת". ב"ילקוט הצמחים" שערכו פסח אוירבך ומרדכי אזרחי ויצא לאור ע"י ועד הלשון העברית בשנת תר"ץ (1930), כבר מופיע השם "אספסת" בפני עצמו.

כתב : דרור מלמד


 
גינון חסכוני בצמחי בר