מלעניאל מצוי

הדפסה
  Stipa capensis שם מדעי
דגניים
Poaceae
משפחה
חסר עלי כותרת מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
חברות שיחים (בתה וגריגה) בית גידול
עגול צורת הגבעול
חד-שנתי צורת חיים
גולן, גליל, חוף הים התיכון, עמק ירדן עליון, גלבוע, כרמל, הרי שומרון, מדבר שומרון, הרי יהודה, מדבר יהודה ובקעת ים המלח, עין גדי, שרון, שפלה, נגב צפוני, נגב והרי אילת, ערבה, בקעת הירדן, תפוצה בארץ
הצג מפת תפוצה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

דווח לנו

מלעניאל  מצוי
צילום: © שרה גולד   בקעה, מרץ
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

מלעניאל מצוי הוא דגני חד-שנתי, עדין, גובהו 30-10 ס"מ, גדל בקבוצות צפופות, ניכר בתפרחות דמויות-שיבולים ארוכות מלענים. הקנים עדינים, מסתעפים מבסיס הצמח, עולים זקופים, או מזוותים, קירחים, נוטים מכובד השיבולים הנישאות בקצותיהם. נדני העלים מכחילים, התחתונים שעירים בדלילות ופיהם מזוקן, העליונים קירחים, נפוחים, הנדן העליון חופה את בסיס התפרחת. הלשונית שבין נדן העלה לטרף קרומית-ריסנית, קצרצרה. טרפי העלים צרים ומצטררים, גלולים, פניהם שעירים. התפרחת מכבד מכונס וצר, דמוי-שיבולת, ענפיו קצרים, עליהם ערוכות שיבוליות חד-פרחיות, תלת-אבקניות, כסופות, נישאות על עוקצים קצרצרים. הגלומות מעט בלתי-שוות, ארוכות מהמוצים, קרומיות, איזמלניות-סרגליות, צרות, מסתיימות בחוד עדין, אינן נשירות ונשארות יציבות על הצמח לאחר ההבשלה. המוץ התחתון שעיר, מתחדד ומוקף בטבעת שערות קצרות, מסתיים במלען ארוך ועדין, אורכו 10-5 ס"מ, חלקו התחתון, ה"עמוד", שזור ושעיר וחלקו העליון, ה"זיף", ארוך ומחוספס ואינו מסתלסל. לאחר ההאבקה ועם ההבשלה מלעני התפרחת מסתלסלים ומסתבכים זה בזה והתפרחת נראית כצמה קלועה זקופה. כך גם קורה כאשר קוטפים את תפרחת צעירה, תוך זמן קצר המלענים מתעוותים ומתלפפים זה בזה. שולי המוץ התחתון גלולים וחופנים את המוץ העליון, שאורכו כשליש מחברו. הגרגיר דמוי-כישור, מעורה במוצים.
מלעניאל מצוי פורח באביב. בית גידולו ערבות ובתה בכל חלקי הארץ והוא נפוץ מאוד ושולט בשטחים נרחבים. למעשה, זהו אחד הצמחים הנפוצים ביותר בישראל. תפוצתו העולמית בארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה.
למלענים הארוכים תפקיד חשוב בהכוונת הזרעים אל הקרקע, שכן הם מסתלסלים, מתכווצים ונרפים, בהתאם לכמות הלחות שהם סופגים, והתנועה הסלילנית קודחת את הגרגיר באדמה. פני הגרגיר מכוסים בשערות הכפופות לאחור, המונעות את פליטתו מהקרקע. מנגנון זה גורם לכך שמלעניאל מצוי עלול להזיק לצאן הרועות ומלחכות אותו כאשר הגרגירים מבשילים, שכן הגרגירים חדים ודוקרניים והמלענים העדינים המסתלסלים עלולים להחדיר אותם לעיניים ולרקמות הרכות של בעלי החיים ולגרום לפציעות ולדלקות.
מלעניאל מצוי תואר בשנת 1794, ע"י הבוטנאי השוודי טונברג (Carl Peter Thunberg, 1743-1828), משליחיו של הטקסונום ליניאוס לאיסוף צמחים בדרום-אפריקה ויפן. שמו המדעי של הסוג, Stipa, מלטינית: "נעורת" - סיבי פשתן בלתי שזורים, מאזכר את מלעני התפרחות הנוצתיים-פלומתיים של אחדים ממיני הסוג. שמו המדעי של המין, capensis, שכן טונברג אסף את פרט הייחוס (type) בכף התקווה הטובה בדרום-אפריקה.
שם הסוג העברי, מלעניאל, נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים. מעט לפני-כן, במילון "ילקוט הצמחים" של ועד הלשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), נקרא הצמח בשם "שיבולת השטן". השם "מַלְעָנִיאֵל מָצוּי" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג מלעניאל כ-390 מינים, 8 מהם נאספו בישראל, מחציתם נדירים ביותר. מלעניאל מצוי הוא המין המקומי היחיד שהינו חד-שנתי.

כתב: דרור מלמד


מקורות מידע



 
צימרים בצפון   גינון חסכוני בצמחי בר  

israelbiz- בניית אתרים