שיפון ההרים

הדפסה
  Secale montanum שם מדעי
שאילם שם ערבי
  شيلم أللّغة آلعربيّة
דגניים
Poaceae
משפחה
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
קרקעות כבדות בית גידול
עגול צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
גולן, חרמון, תפוצה בארץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

שיפון ההרים
צילום: © שרה גולד   חרמון, מאי
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

שיפון ההרים הוא דגן רב-שנתי, מכחיל, זקוף, קירח, גבהו 100-40 ס"מ ולו ציצת שורשים. העלים קרחים, שטוחים, או גלולים מעט. הלשונית שבין נדן-העלה לטרף קרומית-ריסנית. בסיס טרף-העלה מורחב לאונות (אוזניות) דמויות חרמש. לשיפון ההרים שיבולת צפופה, לעתים נוטה במקצת עם משב הרוח. ציר השיבולת שעיר, שביר מאוד. השיבוליות פחוסות, בנות 2 פרחים תלת-אבקניים. הגלומות שוות, מחודדות, לעתים מסתיימות במלען קצר. המוצים התחתונים של כל אחד מהפרחים בשיבולית מסתיימים במלענים ארוכים ואשונים ושוליהם ריסניים – סימן ייחודי לשיפון.
שיפון ההרים נדיר בישראל. הוא גדל בחרמון ובגולן במורדות סלעיים. הפריחה בחודשי הקיץ. תפוצתו העולמית באסיה ובמזרח-התיכון אך נאסף גם באירופה, אפריקה ואמריקה הצפונית.
בסוג שיפון 9 מינים. המין המוכר ביותר הוא שיפון תרבותי (Secale cereale), אחד הגידולים החקלאיים הנפוצים, המשמש כמספוא לבהמות ולאפיית לחם, וייצור בירה ומשקאות חריפים. הסוג תורבת בימי קדם, לקראת סוף תקופת הברונזה, מאוחר בהרבה מתירבות החיטה והשעורה. 
שיפון ההרים תואר לראשונה שבשנת 1825 על-ידי הבוטנאי האיטלקי גוסונה (Giovanni Gussone 1787- 1866). 
שם הסוג המדעי, Secale, הוא שמו הלטיני הקדום של השיפון ומקורו ככל הנראה בשפות השמיות והוראתו: "גרגיר", או "תבואה". השיפון הינו אחד מחמשת מיני דגן (ראה על השיפון במקורות, משמאל).   
השם "שִׁיפוֹן הֶהָרִים" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
 
כתב: דרור מלמד

מקורות מידע

הצמח במקורות

השיפון נמנה עם חמשת מיני הדגן, שהם המינים שקבעו חז"ל בתקופת המשנה כי  לפני אכילת לחם הנאפה מהם יש לברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" וברכת המזון בתום הסעודה. שלושה מתוך מינים אלה מופיעים באופן ברור כבר במקרא והם: חיטה, שעורה וכוסמין, אולם שיבולת-שועל ושיפון מוזכרים לראשונה רק בספרות חז"ל. ייתכן, אמנם, שהשיפון מוזכר בתנ"ך בשם "נִסְמָן": "וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק; וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ" (ישעיה כ"ח, כ"ו). על פי רוב המפרשים המילה "נסמן" משמעה סימון גבול השדה בשעורים, אולם בתלמוד הירושלמי (מסכת חלה, פרק א') מפרש רבי שמואל בר נחמן את הפסוק כך: "ושם חיטה - אלו החיטים. שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה? שהיא עשויה כשורה. שעורה - אלו השעורים . נסמן - זה השיפון. וכוסמת - זה הכוסמין. גבולתו - לחם. עד כאן גבולו של לחם".
הלש עיסה מחמשת מיני דגן חייב בהפרשת חלה: "חמשה דברים חייבים בחלה -  החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון" (מסכת חלה פרק א', משנה א'). מצווה לאכול מצה העשויה מאחד (או יותר) מחמשת המינים: "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - בחיטים, ובשעורים, ובכוסמין ובשיבולת שועל, ובשיפון" (מסכת פסחים פרק ב', משנה ה'). חמץ העשוי מחמשת המינים אסור בפסח. ניתן לזרוע כוסמין ושיפון יחדיו, שכן אין הם כלאיים: "החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה. השעורים ושיבולת שועל, והכוסמין והשיפון, הפול והספיר, והפורקדן והטופח, ופול הלבן והשעועית - אינן כלאיים זה בזה" (מסכת כלאיים, פרק א', משנה א'). הפרשנים והחוקרים נחלקו בזיהוי השיפון ה"משנאי" ויש שזיהו אותו עם מיני חיטה שונים, עם שיבולת-שועל וגם עם הסוג Secale, הקרוי היום בעברית שיפון.


 


כתב: דרור מלמד


 
גינון חסכוני בצמחי בר