ארכובית הכתמים

הדפסה
  Persicaria lapathifolia שם מדעי
ארכוביתיים
Polygonaceae
משפחה
מאוחה מס' עלי כותרת
פשוט צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
עגול צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
גולן, גליל, עמק ירדן עליון, עמקים, גלבוע, כרמל, הרי שומרון, הרי יהודה, שרון, שפלה, נגב צפוני, תפוצה בארץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

ארכובית  הכתמים
צילום: © שמעון כהן-סיוון   עמק עכו
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

אַרְכֻּבִּית הַכְּתָמִים היא צמח עשבוני רב-שנתי, מקריח, גובהו 150-50 ס"מ, ניכר בכתמים סהרוניים-משולשים כהים על פני טרפי העלים, אשר הקנו למין את שמו. הגבעולים זקופים, מפרקיהם מאדימים, נפוחים, משרישים. מן המפרקים יוצאים עלי-לוואי קרומיים, מאוחים לשופרים חומים-בהירים מוארכים, העוטפים את הגבעול, קצרים מהפרקים, אורכם עד 2 ס"מ, בקצותיהם ניכרים ריסים קצרים. לעלים פטוטרות קצרות. הטרפים מוארכים-איזמלניים, מצטררים בבסיסם ומתחדדים בקצותיהם, שוליהם תמימים, עורקיהם ניכרים וכאמור, על פניהם במרכז העלה כתמים כהים. תחתית הטרף זרועה בלוטות שקופות-זהובות.
התפרחת דמויית-שיבולת צפופה, גלילית, עדינה, קשותה-שחה, בראשי הגבעולים, או נישאת על עוקצים ניכרים, היוצאים מחיקי עלים. הפרחים קטנים ומרובים, ערוכים בצברים בחיק שופריות קרומיות, נישאים על עוקצים קצרצרים. העטיף פשוט, עשוי 4 אונות ביצניות, לבנות-ורדרדות, מעורקות, מאוחות לרוב אורכן, על-פי רוב קפוצות ואינן נפרשות. בפרחים 6-5 אבקנים, שחלה עלית ובה ביצית יחידה, ממנה עולה עמוד-עלי, המפוצל ל-2 אונות ארוכות, מפושקות. הפרי אגוזית עדשתית, חומה, מבריקה.
ארכובית הכתמים פורחת מהאביב ועד לסתיו. בית גידולה ביצות, בריכות חורף, גדות נחלים ותעלות במרכז הארץ ובצפונה. תפוצתה העולמית קוסמופוליטית.
ארכובית הכתמים הינה רבת צורות ותוארו יותר מ-20 תתי-מינים וזנים (וריאנטים) של המין מרחבי העולם, חלקם חד-שנתיים.
ברשימות הטקסונומיות המובילות, ארכובית הכתמים משתייכת לסוג Persicaria, הנחשב כיום סוג נפרד מ-Polygonum. שני הסוגים, שיש שראו בהם סקציות נפרדות של אותו סוג, נקראים בעברית ארכובית. למיני הסוג Persicaria תפרחות צפופות דמויות שיבולת ולמיני הסוג Polygonum תפרחות בודדות, או קבוצות פרחים בחיקי עלים.
ארכובית הכתמים תוארה בשנת 1800, על-ידי הבוטנאי הצרפתי דלארבר (Antoine Delarbre, 1724-1807). למעשה, תואר המין לראשונה בשנת 1753, על-ידי הטקסונום לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), ששייכה לסוג Polygonum. הוא גם זה אשר טבע את שם הסוג, בתארו מין אחר - ארכובית צרת-עלים, מיוונית: poly  - הרבה, goni - ברך, מפרק, לאמור:"רב-ברך", על שום המפרקים הרבים עטויי השופר של המין. אכן, במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שראה אור בשנת תרצ"א (1931), מופיע שם הסוג רַבְבֶּרֶךְ (כך במילה אחת)  ושם המין רבברך הכתמים. זאת, למרות שכבר היה מוכר השם אַרְכּוּבִית, אשר הופיע לראשונה במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), כהטיה של המילה התלמודית ארכובה - ברך. במילון לצמחי ארץ-ישראל שיצא ע"י ועד הלשון בשנת תש"ו (1946) שונה הכתיב לזה המוכר לנו כיום – אַרְכֻּבִּית. השם אַרְכֻּבִּית הַכְּתָמִים נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
שם הסוג Persicaria, מלטינית: persicus - אפרסק, מאזכר את צורת העלים דמויי-עלי עץ האפרסק.
בסוג ארכובית כ-250 מינים מוסכמים (כ-220 מינים בסוג Polygonum וכ-70 מינים בסוג Persicaria) ומינים רבים מסופקים. בישראל נאספו 5 מינים בני הסוג Persicaria ו-13 מינים בני הסוג Polygonum.

כתב: דרור מלמד


מקורות מידע

הצמח במקורות

צורת עלי הלוואי, הדומה לשופר, הזכירה לאבותינו את האבוב שבו ניגנו בבית-המקדש: "אבוב היה בבית המקדש. חלק היה, דק היה של קנה היה" (ערכין י').
במשנה הוא מופיע גם "כאבוב רועה": "אין אוכלין איזוב-יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוב-רועה" (שבת י"ד, ג'). הגמרא גם מפרשת " חוטרא דרעיא" (חוטר הרועה) כך : "ענף שגדל יחידי שאין לו ענפים אילך ואילך" (הכוונה לעלים).
אוריה פלדמן וברוך צ'יזיק מזהים את אבוב הרועים עם הארכובית השבטבטית. לברוך צ'יזיק יש גרסה משלו למונח אבוב: "פקעי הגבעול גדלים ומבקיעים להם דרך בתוך הנדן הקרומי, נשארת אחרונה קיימת בצורת צינור מנוקב, ומכאן כנראה השם העברי 'אבוב של קלאין' (כלים פרק ב', ג')". אבוב של קלאין הוא כלי מלא נקבים לקליית שיבולים, גרעינים וכד'.
בפי הערבים הוא מכונה בשם "עצת אל ראעי", שפירושו מקל הרועים,מה שמראה על זיקה לשמו הקדום.
בפי הרמב"ם הוא נקרא מטה הרועה.

פולקלור ורפואה עממית
כבר בימי אבותינו, ובהמשך, בימי הביניים, היה בשימוש לצורכי ריפוי:
הגמרא מפרשת "ושותה אבוב-רועה - אבוב שהרועה נותן עליו מים ושותהו. והוא טוב למי שנזוק על ששתה מים מגולים והוא סגולה לבני מעיים" (שבת י"ד, ג').
הרמב"ם מונה אותו "בין הסמים הקרים והרטובים בשלישית; ויש בו הרתעה למורסות החמות ומפסיק הדם"
לפי דיאוסקורידס , הרופא היווני שחי מהמאה הראשונה לפסה"נ, היו משתמשים לפנים במיץ הגבעולים והעלים לרפואה נגד עצירת שתן ומחלות אחרות.
כיום ישנן תרופות רבות המיוצרות מארכובית זו ואחרות המשמשות לריכוך העור.
במישרה של הצמח השתמשו גם נגד הכשת נחשים ארסיים. הרמב"ם מונה אותו "בין הסמים הקרים והרטובים בשלישית; ויש בו הרתעה למורסות החמות ומפסיק הדם" (מרגיע את חומרת הדלקות). בימי הביניים שימשה אבקה שנעשתה משורשי הצמח כתרופה נגד אבעבועות שחורות, לריפוי סכרת, לכיווץ רקמות, לעצירת שטפי דם ולגרימת הפלות מלאכותיות.

מעניין שגם הפלחים משתמשים במשרה הצמח נגד אבנים בכליות. יהודי תימן מכנים את הארכובית בשם ע'תרוב. העלים הכתושים ניתנים לאכילה נגד הרעלה, שגרמה שתיית מי באר, שהסתבר כי גם נחש שתה מהם והרעילם. כמו כן עלים כתושים משמשים לריפוי פנימי נגד כאבי בטן. לריפוי חיצוני משתמשים בעלים כתושים לריפוי פצעים וגרב.

ברפואה המודרנית גילו, שהחומרים הפעילים בצמח משמשים כסם מכווץ. לעצירת דימומים מרתיחים 0.6 גרם אבקת שורשים בתוך חצי ליטר מים ומניחים על הפצע. תה או מרתח מעלי הארכובית משמשים כחומר יעיל לגרגור נגד פצעים בפה, ונגד דלקת גרון ושקדים. העלים הטריים נלעסים לחיזוק הלסתות ולייצוב שיניים נעות.
 מתוך ילקוט הצמחים לנסים קריספיל


 
גינון חסכוני בצמחי בר