פשתה צרת-עלים

צמח חד-שנתי או דו-שנתי עדין, ארך-גבעולים, שפרחיו כחלחלים. העלים צרים וארוכים, מחודדים, כמעט סרגליים. גדל בביצות ובאדמות בלתי מנוקזות ברוב אזורי הארץ הימתיכוניים מהרי יהודה וצפונה.
פורח באביב. הפרח כחול חיוור, מטיפוס 5: יש לו 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת, 5 אבקנים (מאוחים בתחתיתם) ערוכים חליפות עם 5 סטמינודים (אבקנים מנוונים). עלה הכותרת מקושט בעורקי-אורך כחולים כהים, שגונם מתחזק לכדי טבעת נאה במרכז הפרח. אורך ציפורן הכותרת חצי מאורך טרף הכותרת. השחלה עילית, עם 5 עליים מפורדים. הזרעים שטוחים ומבריקים. בפרחיו מתרחשת האבקה עצמית (בניגוד לפשתה שעירה, ר' שם), וכן מתרחשת האבקה פוריה בינו לבין פשתה תרבותית. מכאן השערה כי אולי מין זה הוא המקור לפשתה התרבותית.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון.
במשפחה 8 סוגים עם 250 מינים, רובם בסוג פשתה. בסוג פשתה 80–200 מינים, בארץ 8–12.

הצמח משמש מקור לסיבים עוד משחר העידן ההיסטורי, ומאז המאה ה-19 גם מקור לשמן. הפשתה היא צמח-הסיבים הותיק בארץ. אריגי פשתה מוזכרים במקרא, וחבילות פשתה נערמו לייבוש על גגה של רחב ביריחו. הצמח עצמו כגידול חקלאי נזכר רק פעם אחת בתורה, בתור גידול שנפגע במכת הברד במצריים. בלוח גזר נקרא חודש אדר בשם ירח עצר פשת, היינו חודש קציר הפשתה. במשנה נזכרת הפשתה רבות (בנוסח פשתן). ר' פרטים אצל יהודה פליכס, עולם הצומח המקראי; אוריה פלדמן, צמחי התנ"ך; וביתר פירוט: אוריה פלדמן, צמחי המשנה. פרטים על טכנולוגיות להפקת סיבים ושמן מפשתה ר' בלקסיקון בוטני של חנה נמליך.
יש טוענים כי המונח העברי "בד" מתייחס במקורו אך ורק לאריגי פשתן, ולא נכון להחילו גם על אריגי כותנה, צמר או חומרים סינתטיים. אריגי פשתה נדחקו כיום בפני אריגי כותנה וחומרים סינתטיים, והם משמשים רק מעט, בעיקר לבגדי-קיץ קלים (שאינם מחממים), לסדינים, מפות-שולחן, שמלות, וכן לייצור חוטים חזקים לתפירת נעליים, קשירה, רשתות. כמו-כן משמשים סיבי פשתה גולמיים לאיטום אינסטלציה. כיום מגדלים בעולם פשתה לסיבים על פני שטח של 14,000 קמ"ר, ויבול הסיבים מגיע לכדי 800,000 טון (לעומת 25.5 מיליון טון סיבי כותנה). את הסיבים מפיקים מן הגבעולים. בארץ גידלו פשתה לסיבים בימי הביניים, במיוחד באזור בית-שאן. בעת החדשה חודש גידול הפשתה בארץ ב-1950 על פני שטח של 5 קמ"ר, אך ב-1962 הופסק הגידול בגלל אי-כדאיות כלכלית.
פשתה לזרעים מגדלים מאז פותחו זנים מתאימים בראשית המאה ה-19. מהזרעים מפיקים שמן, ובמידה פחותה הם משמשים גם לקונדיטוריה ולתעשיית חלבה. פסולת התעשיה (כוספה) משמשת מזון טוב לבעלי-חיים במשק האדם. זרעי פשתה מנוצלים גם למאכל ולרפואה, וכן למילוי כריות-חימום. ברפואה העממית מאמינים בכוחם של זרעי פשתה נגד כאב-בטן, אבנים בכליות, בעיות עיכול, תולעים בבטן, פורונקל, טחורים, שיעול, נשירת שיער ואין-אונות. משתמשים בחליטה לשתיה, בזרעים קלויים לאכילה, באבקת זרעים קלויים מעורבת בשמן למריחה על פצעים. מגדלים בעולם פשתה לזרעים, בעיקר לשמן, על פני שטח של 50,000 קמ"ר, והיבול השנתי מתקרב ל-3 מיליון טון. בשמן משתמשים בעיקר לתעשיית הצבעים. מיני פשתה מטופחים גם כצמחי נוי יפי-פריחה. במשפחה 8 סוגים עם 250 מינים, רובם בסוג פשתה. בסוג פשתה 80–200 מינים, בארץ 8–12.

כתב מייק לבנה