איריס הביצות

הדפסה
  Iris grant-duffii שם מדעי
  Grant-Duff's Iris Common name
סאוְוסאן שם ערבי
איריסיים
Iridaceae
משפחה
6 מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
עגול צורת הגבעול
בעל בצל או פקעת (גיאופיט) צורת חיים
גולן, גליל, עמק ירדן עליון, עמקים, הרי שומרון, שרון, תפוצה בארץ
הצג מפת תפוצה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
צמח מוגן בסכנת הכחדה

דווח לנו

איריס  הביצות
צילום: © צבי טבצ'ניק   אחו נוב, 3-09
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

איריס הביצות הוא צמח רב-שנתי בעל קנה-שורש בקרקע. גובהו 30–50 ס"מ. העלים מוארכים (עד 60 ס"מ), דמויי סרגל, שפתם תמימה, והם ארוכים יותר מגבעולי-הפרחים. בחורף צומחים העלים מקנה השורש ובקיץ הם מתייבשים. 
הפרחים דו-מיניים, גדולים (קוטרם 4–7 ס"מ), צבעם הכללי צהוב חיוור. כל גבעול נושא בראשו פרח בודד אחד. מתחל קרומי עוטף את פקע הפריחה. הכותרת בעלת 6 עלים. 3 עלי-העטיף החיצוניים מצויירים בכתם כהה יותר ושרטוט של קוים ונקודות כהים. הם צרים במקום חיבורם לגבעול, מתרחבים בהמשכם ונטויים אחורנית. 3 עלי-העטיף הפנימיים צרים וזקופים. 3 עמודי-העלי נראים כמו עוד עלי-כותרת, והם יוצרים עם עלי-העטיף מערכת של 3 "מנהרות-האבקה". במבט מלמעלה אל בין מנהרות-ההאבקה נראה ניקוד סגול. לתיאור כללי של פרחי האיריס ר' להלן בתיאור הסוג. הפרי הלקט בן שלוש מגורות.
איריס הביצות גדל בקרקעות כבדות ובוציות. הצמח היה שכיח בארץ, נעשה נדיר בגלל שינויים מעשה ידי אדם בנופי גידולו. כיום הוא נפוץ במספר מועט של אתרים בעמק עכו, בשרון, בעמק יזרעאל, בבקעת כנרות ובגולן. תפוצתו העולמית מזרח-ימתיכונית.

כתבה ערגה אלוני


אִירִיס
הערה: אִירִיס או אִירוּס? השאלה איך לכתוב ולהגות זאת בעברית טרם הוכרעה, ואני מעדיף אִירִיס.

איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. הסוג כולל כ-200 מינים, והוא ידוע בפרחים מרהיבי-עין, ואכן תורבתו ממנו מינים רבים וטופחו כפרחי קטיף וכצמחי נוי בגינות. כל מיני האיריס הגדלים בר בארץ הוכרזו כמינים מוגנים (פרט לאיריס מצוי, שהוא אכן שכיח).
אברי הפרח מונים כולם כפולות של 3: יש בו 6 עלי-עטיף, מהם 3 חיצוניים ו-3 פנימיים, הניצבים חליפות; 3 אבקנים; ו-3 עמודי עלי, שטוחים ורחבים כעלי-עטיף. השחלה תחתית, מחולקת ל-3 מגורות, כל אחת מהם מכילה כ-60 ביציות.
מבנה הפרח מוזר ומיוחד: בסיסו עטוף בחפה (עלה חופה), העוטף כליל את הפרח בעודו בניצן. הפרח עצמו מחולק באופן ראדיאלי ל-3 חלקים זהים, הניצבים בזויות של 120 מעלות זה לזה. כל חלק כזה כולל עלה-עטיף חיצוני אחד, עלה-עטיף פנימי אחד, אבקן אחד ועלי אחד. מבחינת ההאבקה מְתַפְקֵד כל חלק כזה כמו פרח נפרד. עלה-העטיף הפנימי זקוף, צבעוני, תכופות מצוייר, והוא מתנשא כדגל מעל לפרח, עד כי יש סבורים שהוא מְתַפְקֵד כשלט המזעיק את המאביקים מרחוק במראהו הבולט; עלה-העטיף החיצוני פרוש אחורנית, אופקי פחות או יותר, מקושט לעתים קרובות בדגם של עורקים וכתמים, חלקו הקרוב לבסיס קעור בדמות חצי צינור, חלקו הרחוק משוטח, מעין שפית; עמוד-העֱלי שטוח ודק, דומה לעלה-כותרת, מקביל במיקומו לעלה-הכותרת החיצוני אך קעור, כך שהוא יוצר גג של מנהרה, שעלה-הכותרת החיצוני הוא רצפתה – זו מנהרת-ההאבקה. מתוך תקרת המנהרה (עמוד-העלי) צומחת הצלקת בצורת בליטה רחבה ושטוחה. האבקן צמוד לתקרת המנהרה, מעט עמוק יותר בתוכה. במינים רבים מבשיל האבקן תחילה, והצלקת קולטת אבקה רק מאוחר יותר באבקה שהובאה מפרח מבוגר יותר, וכך נמנעת האבקה עצמית, או לפחות מצטמצמים סיכוייה, וגוברים הסיכויים להאבקה זרה. פרח אחד פורח בין יום אחד (שעות ספורות בצהרון מצוי) לבין שבוע (4 ימים באיריס הדוּר).

הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור. לפי פרשנותו של עזי פז, כי ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז') הוא בעצם איריס, הרי מתחיל השימוש בפרח האיריס כדגם עיטורי בישראל כבר בתקופת המקרא. לימים הוא מופיע גם בסמלי שושלות מלכי פרס והאיסלם, בסמלי מלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וגם בסמל תנועת הצופים ובסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל.

מינים רבים הם נדירים, יוצרים אוכלוסיות מעטות, קטנות ומבודדות, וגדלים בתחום מצומצם. לכן הם רגישים מאוד להרס בית-גידולם בעקבות פיתוח, ומינים אחדים שרויים בסכנת-הכחדה. יתרה מזו, מכיוון שמינים רבים אטרקטיביים לקטיף ולעקירה והעתקה לגינות – מחמירה עוד יותר הסכנה להישרדותם.
המיון של האיריסים שנוי במחלוקת ובלבטים, ר' ערך משפחת האיריסיים. את מיני הסוג מאגדים לקבוצות (סקציות). הסוג איריס כה מיוחד ושונה מיתר הסוגים במשפחה, והוא כה מגוון בתוכו, עד שחלק מן החוקרים רואים בו משום משפחה בפני עצמה, ומעלים את הסקציות שבתוכו לדרג של סוגים נפרדים. להלן מיון לפי המערך הישן:
מן הסקציה קסיפיום גדלים בארץ איריס הסרגל ואיריס הלבנון. אלה צמחים שאיבר-האגירה שלהם הוא בצל, לעליהם חתך דמוי ריבוע או צלב, והם פורחים בעיצומו של חורף.
מן הסקציה יוּנוֹ גדלים בארץ איריס ארצישראלי ואיריס טוביה.
מן הסקציה גִינַנְדְאִירִיס גדל בארץ הצהרון המצוי, שנקרא בעבר בשם איריס מצוי.
מן הסקציה איריס גדלים בארץ מינים רבים, המתחלקים לקבוצות-משנה:
אפוגון (חסרי זקן): איריס ענף ואיריס הביצות;
פוגונאיריס (נושאי זקן): איריס ארם נהריים;
אונקוציקלוס: 9 מינים, ר' להלן ערך נפרד לאיריס אונקוציקלוס.

במינים רבים מתרחשת רביה וגטטיבית נמרצת, כלומר פרטים חדשים מנצים מניצנים המתפתחים על איבר-האגירה התת-קרקעי. פרטים אלה לא נוצרו ברביה מינית, ולכן הם זהים לחלוטין מבחינה גנטית לפרט המקורי וזה לזה. מבחינה עיונית קשה להחליט אם קבוצה כזאת מהווה פרט אחד או פרטים נפרדים, אבל אפשר כמובן לנתק ביניהם ולשתול כל חלק כזה בנפרד ולקבל צמחים נפרדים. לכל הקבוצה שפרטיה זהים קוראים בשם קְלוֹן. כל פרט בתוכה ייקרא נצר. לעתים קיים מנגנון מופלא של עקרוּת-עצמית בתוך הקלון, היינו האבקה פוריה ויצירת זרעים אינה יכולה להתרחש בין פרטיו, אלא רק בין פרטים שונים מבחינה גנטית. מבחינה אקולוגית אחראית התופעה של רביה וגטטיבית ליצירת נוף-פריחה עם גושים גדולים של צמחים. לעתים אפשר להבחין כי גוש כזה הולך ומתפשט מן המרכז החוצה, ובעוד המרכז מזדקן ומת, נותרת סביבו טבעת של צמחים צפופים, שקוטרו יכול להגיע למטרים אחדים וגילו – למאות שנים.
כתב מייק לִבְנֶה

הריכוז הגדול ביותר של איריס הביצות גדל באחו נוב שבדרום הגולן - ליד הישוב נוב.

מקורות מידע

הצמח במקורות

המילה אירוס מוזכרת במקורות מספר פעמים בהקשרים שונים של טומאה וטהרה.
במסכת אחלות משנה ה, ישנו הדיון:
"ירקות שמנו, הנך דתנן בריש פירקין, אירוס וקיסום וירקות חמורים ודלעת יונית. והנהו במחוברים. דאי בתלושים, אי בשהוכשרו לקבל טומאה, לא חייצי, דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ואי בשלא הוכשרו, היינו אוכלים טהורים:
לא ברור אם הוא פרח האירוס הידוע לנו כיום.

קישורים


 
צימרים בצפון   גינון חסכוני בצמחי בר  

israelbiz- בניית אתרים