סהרונית הצלב

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"
סהרונית הצלב היא טחב כבד, המין היחיד במשפחת ה-Lunulariaceae (משפחה מונוטיפית שבה סוג יחיד - סהרונית ובו מין יחיד - סהרונית מצליבה). יצע הגמטופיט ההאפלואידי שטוח, ירוק-בהיר, גם מצידו התחתון, שוליו קרומיים-בהירים, גלוניים. פני היצע מנוקדות בנקבי אויר (air pores) לבנבנים, זעירים, אך ניכרים, המאפשרים מעבר גזים אל ומתוך הרקמה. היצע מתפתח למושבה על-ידי גדילה דו-קרנית מקצה גוף היצע הראשוני. סהרונית הצלב קלה מאוד לזיהוי וניכרת בכיסים דמויי סהר שבתוכם ניצני רביה וגטטיביים (gemmae), דיסקיים, ירוקים. צורת הסהר של כיסים אלה הקנתה לטחב את שמו (גם השם המדעי, Lunularia, מלטינית:  luna - "ירח", "סהר"). כשגשם ניתך על הטחב, מופצים ניצני הרביה ומתחילים לצמוח ולגדל פרט חדש. בנוסף לאופן הריבוי העיקרי, הוגטטיבי, סהרונית הצלב עשויה להתרבות מינית. אברי המין, הארכוגניה הנקביים והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). האנתרידיה דיסקתיות יושבות בשולי הטחב. הארכגוניה בנות 4 אונות, הנישאות על גבעולון קצר (archegoniophore), שבהבשלתו נראה כעמוד הנושא 4 מעטפיות צינוריות ערוכות כצלב אופקי, מכאן שם המין (גם השם המדעי, cruciata, מלטינית: crux - "צלב"). מכל צינורית מתפתחים 2-1 ספורופיטים, דיפלואידיים, הנראים כקופסיות כדוריות, חומות-כהות, בפתחי צלב הצינורות, נפתחות ב-4 קשוות לשם פיזור הנבגים. נדיר ביותר למצוא סהרונית הצלב נושאת מנבגים.
כרוב הטחבים בישראל, תקופת צמיחתה של סהרונית הצלב קצרה ומתמשכת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (מרץ-אפריל).
סהרונית הצלב גדלה על קרקעות מגוונות, על סלעים ואבנים, קירות אבן, גדות נחלים וואדיות, מצוקים, קירות מערות ובחורשות והיא יוצרת מושבות צפופות, או גדלה בדגם פזור בינות למינים אחרים של טחבי כבד. היא נפוצה מאוד בישראל, ממרכז הנגב וצפונה, כולל במקומות לחים במדבר יהודה. תפוצתה העולמית כמעט קוסמופוליטית, בעיקר במקומות חמימים, אך לא באזורים הטרופיים.
המין סהרונית הצלב תואר בשנת 1868 על-ידי חבר הפרלמנט הבלגי והבוטנאי, מחבר הפלורה של בלגיה, דומורטייה (Barthélemy Charles Joseph Dumortier, 1797-1878). למעשה, תואר הטחב לראשונה בשנת 1753, על-ידי הטקסונום השוודי לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), ששייכו לסוג הקרוב מרשנציה (Marchantia cruciate).
שמו העברי של הסוג, סהרונית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שעלה לישראל מגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל. שמו העברי של המין, סהרונית הצלב, הופיע לראשונה בערך שכתבה פרופ' קלרה חן באנציקלופדיה "החי והצומח של ארץ ישראל" (1985).

כתב: דרור מלמד