אלמוות שיכני הוא צמח עשבוני חד-שנתי, קטנטן, זקוף או נטוי, גובהו 6-2 ס"מ, בעל שורש שיפודי נימי. הגבעולים אשונים, לעתים מסתעפים בבסיסם, עטויי שערות קצרצרות-זעירות. העלים נגדיים, ביצניים, תמימים, בשרניים למדי, לעתים מאדימים, גם הם מכוסים בצפיפות בשערות זעירות וצפופות, בחלקו התחתון של העלה בולט העורק המרכזי. עלי הלוואי קרומיים, משולשים. התפרחות צברים צפופים בני 12-3 פרחים, היושבים בחיקי העלים. החפים קצרים מהפרח וכמעט שאינם נראים, להבדיל משאר מיני האלמוות, שלהם חפים קרומיים, הארוכים ורחבים בהרבה מן הפרחים. אונות הגביע 5-4, שוות, דמויות-מרית, בשרניות, בבסיסן שערות מאונקלות ובראשן חוד ארוך, מתכופף מעט כלפי חוץ. חודים אלה, ה"שיכים", הם שהקנו למין את שמו (גם שם המין המדעי, echinulata, מיוונית: "קוצני"). הגביע מתקשה לאחר הפריחה ובו כלוא הפרי - שקיק חד-זרעי. הגביע הפורה נשאר על הגבעולים היבשים גם לאחר שהצמח קמל ובאופן זה שומר על הזרעים מפני עקת יובש.
אלמוות שיכני פורח באביב.
הוא צמח "אדום" - נדיר ביותר בישראל, שכמעט ונכחד מנוף הארץ. הוא גדל בקרקעות חוליות בשרון, בעמק עכו ובחרמון. תפוצתו העולמית מוגבלת לאזור הים התיכון אולם משם חדר לכל היבשות ואינו מצוי בסכנת הכחדה עולמית.
שם הסוג המדעי, Paronychia, הוא שם מוזר הגזור מיוונית עתיקה ומשמעו: דלקת ציפורניים (דלקת באזור חיבור הציפורן עם עור האצבע; para - "ליד"; onukh - "ציפורן") וככל הנראה שמשו מינים מסויימים בסוג לריפוי דלקות מסוג זה. שם הסוג העברי אלגנטי יותר והוא מתאר את פרחי רוב מיני האלמוות, שבשל חפיהם הקרומיים-מכסיפים נראים כפורחים לאורך זמן ואינם נובלים. אין תיאור זה מתאים למין אלמוות שיכני, שכן הוא חסר חפים בולטים.
המין אלמוות שיכני תואר לראשונה בשנת 1804 בשם מדעי אחר-Paronychia echinata, ע"י צמד הבוטנאים הצרפתיים למארק (אבי תורת ההתפתחות המכונה בשם למארקיזם, Jean-Baptiste de Lamarck) ופוארה (Jean Louis Marie Poiret), באנציקלופדיה הבוטנית שחיברו, אולם השם נחשב "בלתי חוקי" בקרב הטקסונומים. בשמו הנוכחי ובהגדרה המקובלת כיום תואר המין רק בשנת 1964, ע"י הבוטנאי הבריטי צ'אטר (Arthur Oliver Chater).
בסוג אלמוות כ-60 מינים מוסכמים. בישראל נאספו 8 מינים, מהם 2 מינים "אדומים"- בסכנת הכחדה ומין אחד (אלמוות כפוף-גביע) נדיר ביותר ויתכן שזיהויו מוטעה.
כתב: דרור מלמד