עִירִית גְּדוֹלָה היא גיאופיט גדול, שכיח מאוד. זה צמח זקוף, שעליו מרוכזים כשושנת בבסיסו וגבעולו היחיד חסר עלים, נושא תפרחת מסועפת. בקרקע טמון איבר-אגירה בצורת ציצת-שורשים מעובים כאצבעות. אלה מתרוקנים בראשית עונת הגידול, כשחומרי התשמורת שבהם משמשים ליצירת העלים החדשים ומתמלאים במהלכה. בראשית החורף, בעוד השורשים דקים ולבנים, אפשר לאכול אותם. בהמשך הם תופחים, מתקשים, וגונם הולך ונוטה לכתום–חום. השורש המעובה יכול להתקיים שנים אחדות, אחר הוא מתרוקן ונרקב, ואחרים מתפתחים במקומו.
העלים זקופים באלכסון, סרגליים מחודדים, עבים ומרזביים, בדמות האות וי (V) בחתך-רוחב, עם קרין בחוד, מעין קוער של ספינה.
עלי עירית גדולה אינם נאכלים כמעט על-ידי צאן ובקר, בזכות שילוב בין חומרי-רעל יחד עם מחטים מיקרוסקופיות חדות שבתאיהם. מחטים אלו עשויות גבישים של אוקסלט הסידן מרוכזות בקבוצות בתאים מיוחדים הנקראים אידיובלסטים. הן פוגעות ברקמות הרכות של בע"ח האוכל את עלי העירית וכך מגנות עליהם. אותן מחטים מצויות גם בקליפת השורשים המעובים ומגנות גם עליהם בפני אכילה. מחטים כאלו ניתן למצוא גם בעלי חצב וצמחים נוספים.
אך יש לפחות חרק אחד שהתמחה באכילת עלי העירית. זהו פשפש, התוחב את חדקו לתוך תאי העלה נטולי המחטים ומוצץ את לשדם. העלה הפגוע נראה שלם, ורק כתמים בהירים מצביעים על מקומות שהרקמה הפנימית נפגעה. הפשפש נקרא על שם הפונדקאי שלו: כנפיו רכות, ושמו רכנף העירית. הוא מצליח להיזון אפילו מעליו הרעילים של החצב.
עירית גדולה משתלטת בשטחים עשבוניים הסובלים מרעיית-יתר, בהיותה חסינה במידה רבה נגד רעיה. היא נפוצה מאוד בשולי החבל הים תיכוני במדבר יהודה ובנגב הצפוני, באזור דביר-להב, בשטחים הנתונים לרעייה מזה זמן רב, וכן במעלה החרמון, ברום 1,400 מ', דוקא סמוך לגבול העליון של תפוצתה בחרמון.
ילדים אוהבים למצוץ ולאכול מפרחי העירית, וליהנות מהצוף שבהם. גם דבורים.
עירית גדולה פורחת מינואר עד מאי. הגבעול עגול, עבה וחזק, גבוה (80 ס"מ). בחלקו העליון של הגבעול נישאים הפרחים. קוטר הפרח 25 מ"מ. הפרח אופייני למשפחתו: הוא פעמוני או פרוש, ולו 6 עלי עטיף מפורדים, צבעם לבן עם פס-אורך כתום או ירוק באמצעם; 6 אבקנים, שאבקניהם בצבע חום–כתום מגוונים גם הם את הפרח; עמוד-עלי יחיד עם צלקת עגולה כגולה. בעוקץ הפרח יש מפרק באמצעו. הפרח מעט בלתי-נכון (בלתי סימטרי), וזה נחשב כסימן לשכלול במהלך האבולוציה בתוך משפחת השושניים (א-סימטריה קיצונית עוד יותר נמצא בעיריוני).
הפרחים נישאים על ענפי-משנה המסתעפים מגבעול הפריחה, כ-20 פרחים על כל ענף. בכל ענף סדר-הפריחה הוא הדרגתי מלמטה למעלה, אך שלא כמו בחצב, הרי בתפרחת כולה יש כל הזמן פרחים לכל אורכה, כל ענף ופרחיו התורנים. הפריחה ממושכת.
הפרח מייצר הרבה צוף, המצטבר בספל הנוצר מבסיסיהם המורחבים של זירי האבקנים. האבקה עצמית נמנעת בזכות הבשלה מוקדמת של העלי: הפרח נפתח בערב. במשך הלילה הוא בשלבו הנקבי, בבוקר מתחיל השלב הזכרי. הפרח נותר פתוח יום אחד או מעט יותר.
הפרי יבש, הלקט דמוי ביצה הפוכה.
עירית גדולה גדלה בבתות, בצומח עשבוני ובשדות-בור, נפוצה בכל אזורי הארץ פרט לדרום הרחוק.
השם עירית מופיע בכתבי חז"ל (תוספתא שביעית), אך הוא מתייחס שם כנראה לצמח אחר. החוקר הישראלי אפרים הראובני כתב מאמר ארוך ומפורט על צמח זה, ובו הוא קובע כי קדמונינו קראו לו בשם יבלית, הנזכרת במקורותינו כמקור לדבק, ששימש כחומר לאיטום כדי-יין. ואכן יש המכינים משורשי העירית דבק עד היום, במיוחד לסוליות-נעליים.
ברפואה העממית של ערביי ארץ-ישראל משמשים שורשי הצמח להסרת יבלות (מכאן השם יבלית?), וכן לטיפול בצהבת, בפטריות ובסדקים בעור כף הרגל. מרתח משורשי עירית מומתק בדבש משמש גם נגד גאזים בבטן. גם תה להנאה, וכן עראק.
תפוצתה העולמית של עירית גדולה משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.
בסוג 12 מינים, הנפוצים בארצות שסביב הים התיכון והלאה מזרחה עד להימליה. בארץ 2 מינים ימתיכוניים ו-2 מדבריים.
כתב מייק לבנה