דוחן תרבותי

הדפסה
  Panicum miliaceum שם מדעי
  common millet Common name
דגניים
Poaceae
משפחה
חסר עלי כותרת מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
שדות וגינות בית גידול
עגול צורת הגבעול
חד-שנתי צורת חיים
הרי יהודה, שרון, שפלה, תפוצה בארץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
תבלין ו/או צמח מאכל צמח פולש

דוחן  תרבותי
צילום: © דרור מלמד   פרדס חנה, 6-2013
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

דוחן תרבותי הוא דגני חד-שנתי, מסועף מבסיסו, זקוף, גובהו 100-20 ס"מ. הגבעולים, המפרקים, ונדני העלים שעירים בדלילות בשערות ארוכות שגבשושית בבסיסן. הלשונית, הנמצאת בין טרף העלה לנדן, ריסנית. טרפי העלים שטוחים, שעירים או מקריחים משני צדדיהם.
התפרחת מכבד רפוי מעט, ענפיו רבים ועדינים, אורכו 30-10 ס"מ, נוטה מטה חד-צדדית מכובד השיבוליות, לעתים קרובות חבוי חלקית בנדן העלה העליון. השיבוליות רבות, יחידניות, ביצניות, מחודדות, קרחות, נישאות על עוקצים ארוכים, מכילות שני פרחים, התחתון עקר, העליון תלת-אבקני ולו עמוד עלי אדום. צבע השיבוליות ירוק זוהר בדרך כלל, אך לעתים הן מקבלות גוון חום-סגול. לדוחן תרבותי שיבוליות גדולות יחסית לשאר מיני הדוחן בישראל וזהו סימן חשוב לזיהוי המין. אורכן 5.5-4.5 מ"מ, בעוד שיבוליות שאר המינים אינן עולות באורכן על 3 מ"מ, למעט דוחן אשון ששיבוליותיו עשויות להגיע לכדי 4 מ"מ, אולם גלומותיו שוות באורכן, בעוד אלו של שאר מיני הדוחן בישראל, כולל דוחן תרבותי, בלתי שוות באופן בולט. הגלומה התחתונה ניכרת בכך שהיא נפרדת משאר חלקי השיבולית על-ידי מפרק-מחבר קצר, אורכה כמחצית עד שני-שלישים מאורך הגלומה העליונה. היא ביצנית, מתחדדת, מעורקת לאורכה ב-7-5 עורקים ירוקים כהים. הגלומה העליונה מחודדת, שווה באורכה לאורך המוץ התחתון (המוץ של הפרח העקר), מעורקת לאורכה ב-11 עורקים ירוקים-כהים. המוץ התחתון של הפרח הפורה קצר יותר, נפוח, מבריק.
דוחן תרבותי פורח באביב ובקיץ. הוא מופיע בישראל כצמח בר אקראי ונדיר, הגדל בקרקעות מושקות במרכז הארץ. תפוצתו העולמית משתרעת כיום בכל היבשות. מוצאו כנראה ממצרים ואירופה הים-תיכונית שם טופח כצמח תרבות משחר הציביליזציה. גם כיום משמש הדוחן כמרכיב מזון חשוב באפריקה ובמזרח הרחוק להכנת דייסות ומרקים וכתוסף לקמח לאפיית לחם. בארצות המפותחות מגדלים דוחן בעיקר כמזון לעופות ולמאפים נטולי גלוטן. כיום מוכרים מספר זנים של דוחן תרבותי: miliaceum, ruderale ו-agricola. הזן הגדל בישראל הוא miliaceum והוא מתאפיין בכך ששיבוליותיו אינן נושרות עם ההבשלה ותפרחתו שחה מטה, בעוד שבזנים האחרים השיבוליות מתפרקות מתחת לגלומות ונושרות בבגרותן והמכבד נשאר זקוף או שהוא רפה ופרוש.
הדוחן נזכר במקורות, בתנ"ך במשנה, בתלמוד ובהלכה (ראה משמאל).
דוחן תרבותי תואר בשמו המדעי ע"י אבי הטקסונומיה קארל לינאוס (Carolus Linnaeus), בשנת 1753. ניתן לראות את צמח הייחוס (type) שאסף בקישור משמאל.
שם הסוג המדעי, Panicum (מלטינית:  panis- "לחם"; icum –  מילת שייכות, "שייך ל...") הוא שם רומי עתיק יומין לדוחן. שם המין המדעי, miliaceum, מלטינית: acea- "דמוי", milium- "דוחן תרבותי" (כיום משמש השם Milium לסוג אחר של דגני - רפרף), הוא לשון נופל על לשון, ושם הצמח המלא הוא בעצם: "דוחן דמוי-דוחן".
דוחן הוא סוג עתיר מינים והוא כולל קרוב ל-450 מינים מוסכמים ויותר מ-3,500 שמות נרדפים (synonym). בישראל נאספו 7 מינים.

כתב דרור מלמד


מקורות מידע

הצמח במקורות

הנביא יחזקאל אכל לחם עוני עשוי דוחן: "וְאַתָּה קַח-לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים, וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד, וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם" (יחזקאל ד', ט').
המשנה מונה את הדוחן עם הגידולים שאם השרישו לפני ראש-השנה יהיו מותרים באכילה בשנת השמיטה: "האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה- מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית; ואם לאו- אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה" (מסכת שביעית, פרק ב', משנה ז').
התלמוד הבבלי פוסק כי אין הדוחן נחשב כחמשת מיני דגן ואין לברך עליו "בורא מני מזונות" אלא אם כן נעשה כמעשה קדרה (מסכת ברכות, ל"ז, ע"ב) ובכל מקרה אין פת דוחן נחשבת כלחם ואין לברך עליה "המוציא" וכמו כן אין היא חייבת בהפרשת חלה ואין היא נחשבת חמץ בפסח (מנחות ע', ע"ב).

כתב דרור מלמד

קישורים


 
גינון חסכוני בצמחי בר