זון פרסי

זון פרסי הוא דגני חד-שנתי, נטוי עד זקוף, גובהו 80-30 ס"מ, הניכר בתפרחתו ה"זונית" הממולענת. מציצת שורשים עולים מספר קנים זקופים, לעתים מזוותים, קירחים-מחוספסים, עשויים 4-3 פרקים, שמפרקיהם עטויים בנדן ירוק. הלשונית שבין הנדן לטרף קרומית-ריסנית. הטרפים סרגליים, מצטררים בקצותיהם, קירחים ומבריקים. התפרחות שיבולים דקות, זקופות, ברבע העליון של הקנים ונראות כהמשכם. על ציר תפרחת אשון ומעובה במידת מה ערוכות 12-3 שיבוליות פחוסות, היושבות מהודקות לציר, בשקעים שלאורכו. כל שיבולית חפויה בגלומה יחידה (גלומה עליונה) בצדה הפונה לחוץ, שכן הגלומה התחתונה, הפונה כלפי הציר, התנוונה והיא חסרה בסוג זון, למעט בשיבולית הקיצונית, שלה 2 גלומות. הגלומות איזמלניות, גלדניות, קמורות מעט בגבן, אורכן כמעט כאורך השיבוליות והן נותרות יציבות על הציר לאחר ההבשלה ואינן נושרות. השיבוליות מוארכות, פחוסות מצדדיהן, עשויות 9-4 פרחים תלת-אבקניים פורים ו-2-1 פרחים מנוונים בקצה. המוץ התחתון קמור בגבו, מחודד בקצהו ונושא מלען מחוספס, עדין, זקוף, אורכו כאורך גוף המוץ. המוץ העליון חסר מלען, אורכו כאורך גוף המוץ התחתון. בצמח הצעיר השיבוליות מהודקות אל הציר והתפרחת נראית כשרביט, אולם בהאבקה מתפשקות השיבוליות מעט ויוצרות זוית חדה עם הציר. הגרגיר מעורה במוצים.
זון פרסי פורח באביב. בית גידולו שדות על קרקע בזלת ואפר וולקני ומקומות לחים, ברמת הגולן. הוא צמח נדיר בישראל, הנמצא בסכנת הכחדה (מין "אדום"). תפוצתו העולמית משתרעת במרכז אסיה, מאפגניסטן עד טורקיה ושם הוא אינו בסכנת הכחדה והוא אף מתפשט כצמח גר בצפון אמריקה, לשם חדרו זרעים שנתערבבו בזרעי חיטה שיובאו לשימוש חקלאי.
זון פרסי תואר בשנת 1854 ע"י הבוטנאים השוויצריים, חוקר צמחי המזרח התיכון, בואסייה (Pierre Boissier, 1810-1885) ועמיתו המיסיונר הוהנאקר (Rudolph Friedrich Hohenacker, 1798-1874).
שם הסוג המדעי, Lolium, הוא שם קדום לעשב דגני, המוזכר בכתביו של המשורר הרומי וירגיליוס (19-70 לפנה"ס), אותו אימץ הטקסונום לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), כשתיאר את הסוג לראשונה. על מקור השם נחלקו הבלשנים. יש המייחסים אותו למילה היוונית Lolion - "ערמומי", "רמאי", משום שזרעי הזון מתערבבים בזרעי חיטה ושעורה ואין החקלאי מבחין בהם וזורעם וקוצרם עם התבואה. לעומתם, יש הסוברים כי מקור השם ככל הנראה בשפות השמיות: "לא לחם" - שהשתבש ל"לא ליום", משום שדגן זה לא שימש למאכל, מכיוון שאכילת זון משכר, הנגוע בפטריה Neotyphodium, התוקפת אותו, עלולה לגרום להרעלה. השם העברי, "זון", לציון הצמח הקרוי בימינו זון משכר, הובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים"), "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917). השם "זון" מקורו במשנה (ראה "הצמח במקורות") ונשתמר בשפה הערבית (הראובני מציין כי שמו הערבי של הצמח הוא "זאוון").
שם המין (גם השם המדעי, persicum, מלטינית: "פרסי"), מאזכר את מקום איסוף המין לראשונה ואכן הצמח נפוץ באירן של ימינו. השם "זוּן פָּרְסִי" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג זון 11 מינים, בישראל נאספו 6 מינים, רובם נדירים, למעט זון אשון, הנפוץ ברחבי ישראל וזון רב-שנתי, המצוי בצפון הארץ.

כתב: דרור מלמד