ההטמעה מתבצעת בגבעולים. נמצא כי האצבוע, כבשרניים רבים, מטמיע דו-תחמוצת הפחמן באמצעות מסלול ביוכימי מיוחד, הנקרא בשם CAM (Crassulacean Acid Metabolism), אשר נתגלה לראשונה במשפחת הטבוריתיים, והוא קשור לבשרניות. מנגנון זה חסכוני מאוד במים. הוא מאפשר לצמחים לפתוח את הפיוניות (לצורך קליטה של דו-תחמוצת הפחמן) בשעות הלילה, שההתאדות בהן מועטה. קליטה זאת קשורה בהצטברות של חומצות אורגניות מזיקות בתאים גדולים, והם המקנים לצמח את אופיו הבשרני. בשעות האור, ביום שלאחר מכן, הופכות חומצות אלה לסוכר באמצעות המנגנון הפוטוסינתטי הרגיל.
אצבוע אירופי. פורח למעלה מחצי שנה, מאוקטובר עד אפריל. פרחיו מרהיבים ביופיים, כפרפר מפוספס כהה-גוונים. קוטר הכותרת 1.5 ס"מ. הגביע בשרני. הכותרת גלגלית (פרושה ושטוחה), 5 אונותיה משולשות, וביניהן מפרצים חדים. על הכותרת משורטטים קווי-רוחב בצבע ארגמן המצטרפים לצורת מחומשים. עלי הכותרת קטיפתיים בניצן. הם מאוחים בבסיסיהם. פנימה לעלי הכותרת יש לפרח עוד עטרה כפולה. הפרחים בגוני חום קטיפתי מזכירים בכך לוף, ואכן גם באצבוע, כמו במיני לוף, ריח הצוף כריח נבלה. מנגנון ההאבקה הוא כמקובל במשפחתו, משפחת האסקלפיים. צורת הפרי כזוג קרניים. הפירות מבשילים בהדרגה: חלק מיד וחלק מושהה, תכונה המקנה לצמח יתרון של פיזור הנביטה עם הזמן. הזרעים מצויידים במצנח של שערות משי להפצה ברוח. יש עדויות על הפצה למרחקים של עשרות ק"מ.
אצבוע אירופי גדל בכיסי-קרקע ובסדקי-סלעים במרכז הארץ ובדרומה, הן בסְפר-המדבר והן בתחום הים-תיכוני. זהו מין אנדמי, תפוצתו העולמית משתרעת (בסתירה לשמו) רק בארץ-ישראל ובסיני.
בסוג 110 מינים, בארץ 2–5, לפי דעות שונות, כי קשה להבדיל בין המינים. הסוג שוייך בעבר למשפחת האסקלפיים, הועבר לאחרונה למשפחת ההרדופים. המין נקרא בעבר גם בשם אצבוע הנגב או אצבוע אדומי. האוכלוסיות בארץ הוגדרו על-ידי החוקר הישראלי מיכאל זהרי בתור זן נפרד בשם זן יהודה.
הצמח רעיל, הצאן אינו נוגע בו. עם זאת משתמשים בו כתרופה נגד כאב-בטן. אצל הבדווים הוא נחשב תרופה גם נגד עקרות נשים. פלאחים מאמינים שהוא עוזר נגד אבנים בכליות.
בתרבות מרבים לגדל מיני אצבוע, וכן מינים של סוג קרוב, סְטַפֶּלְיָה – בעיקר בעציצים בבית.
כתב מייק לבנה
מין זה היה שייך בעבר למשפחת האסקלפיים אשר נמנית כיום כחלק ממשפחת ההרדופיים.