מררית החוף היא צמח חד-שנתי של חולות החוף וחגורת הספר. העלים אזמליים צרים. טעמם מר, וזה טעם השם. כל חלקי הצמח נצמדים לבגדים, ואפשר לקשט בהם את החולצה ב"סימני דרגה" עשויים עלי מררית. הם נצמדים באמצעות זיפים שראשם מתפצל לסעיפים הנוטים אחורה כעוגן. המררית היא יחידה כמעט במשפחתה הגדולה, המורכבים, הנדבקת כך לבעלי-חיים.
מררית החוף פורחת במרס–אפריל. הפרח לשוני צהוב, לשונו משוננת מאוד בקצה. צידו האחורי נוטה לסגול. עלי המעטפת ערוכים בשני דורים, הדור החיצוני קצר יותר וגונו נוטה לסגול. הקרקפת בכללה מתווה בהיקפה עיגול נאה. סדר הפריחה בקרקפת הוא מבחוץ פנימה, מה שמדמה את התפרחת עוד יותר לפרח בודד: הפרחים החיצוניים, שנפתחו כבר, מתחזים לעלי כותרת, ואילו הפרחים הפנימיים, הסגורים עדיין, מתחפשים לאבקנים. לזרעונים הפנימיים ציצית בת 5 זיפים מנוצים, בסיסיהם מאוחים לטבעת, והיא מסייעת לזרעון לפוץ ברוח. הזרעונים החיצוניים חסרי ציצית, כפופים, כבדים, והם נפוצים באמצעות היצמדות אל בעלי חיים.
מררית החוף גדלה עיקר בחולות של מישור החוף, מעט גם בבקעת הירדן ובאזורי-ספר ביתר חלקי מרכז הארץ. היא אנדמית לישראל ושכנותיה, תפוצתה העולמית מצומצמת לחופי ישראל, לבנון וסיני.
בסוג 40 מינים, בארץ 7.
כתב מייק לבנה