סתוונית הקליפות

סתוונית הקליפות היא גיאופיט מדברי נמוך הפורח בסתיו. בזמן הפריחה אין היא מוציאה עדיין את עליה, ואלה מופיעים רק בחורף. הפקעת עטופה בקליפות רבות, אך אין הדבר מצליח להגן עליה בפני אכילה בשיני דרבנים, ונמצא תכופות סדרה של חורים חפורים בקרקע ובהם נותרו קליפות של סתוונית, עדות לפשעו של הדרבן.
סתוונית הקליפות היא הראשונה בפריחתה מבין הסתווניות. היא פורחת כבר בספטמבר, לפני הגשם הראשון. הפרחים יוצאים ישר מן הקרקע, ללא גבעול. הפרח קטן, ורוד, עלי העטיף צרים. הפרי גדול, ירוק ומנוקד בחום.
סתוונית הקליפות שכיחה ביותר בהר הנגב, לעתים בצפיפות של רבבות פרחים במרבד אחד. מומלץ לראותה בסביבות בורות לוץ. זהו מין אנדמי לארץ-ישראל, תפוצתה העולמית מצומצמת לישראל ולירדן בלבד. היא מוגנת על פי החוק.

הסוג סתוונית כולל גיאופיטים נמוכים הפורחים בסתיו, ובו 11 מינים בארץ, 65 מינים בעולם. מרכז תפוצתו במזרח התיכון. הסוג הופרד לאחרונה מתוך משפחת השושניים והוכר כמשפחה בפני עצמה, הסתווניתיים. בני משפחה זו (נוסף על סתוונית גם בצלציה) שונים מהשושניים בעֱלי שלהם, המתפצל ל-3 עמודי-עלי.
פקעתה של הסתוונית כדורית עד מוארכת מעט, דמויית פלך, קוטרה כ-2 ס"מ, במינים אחדים היא מעט יותר גדולה. כלפי מטה היא מצמיחה ציצה של שורשים, וכלפי מעלה – עלים ופרחים. מנגנון מיוחד של שורשים מתכווצים מציב את הפקעת במקומה ה"נכון" בקרקע: פקעת שנשתלה אופקית או אף הפוכה ובעומק קטן – תוזז במשך החורף על-ידי מערכת של שורשים מתכווצים למעמד ולעומק שהקציבה לה התורשה של המין. הצמח הוא רב-שנתי, אך הפקעת היא חד-שנתית: היא מתמלאת חומרי-מזון במשך החורף והאביב, ובשנה הבאה היא מתרוקנת ומצמיחה נצר על-קרקעי חד-שנתי, וזה מפתח בקרקע פקעת חדשה.
הפקעת מוגנת משן בעלי-חיים על-ידי רעל מיוחד הנקרא קולכיצין (על שם הסתוונית, ששמה המדעי הוא קולכיציום). רעל זה משמש ברפואה נגד מחלות ראומטיות ומחלות-עורקים. זה חומר המפריע לחלוקה תקינה של תאים, מונע יצירת קרום המבדיל בין שני תאי-הבת, וכך גורם ליצירת תאים כפולים, תא אחד הכולל חומר גרעיני של שני תאים (טטרה-פלואיד). מרבים להשתמש בחומר זה בניסויים גנטיים ובהכלאת צמחים לחקלאות ולגננות-נוי. יתכן שהוא מעורב גם בהכלאה טבעית של מינים שונים של צמחים, שהיא אולי אחת הדרכים החשובות ליצירת מינים חדשים בטבע בכלל, ובפרט ביצירת הצמח החשוב ביותר לאדם, חיטת-הלחם.
עם זאת יש בעלי-חיים המסוגלים כנראה להתמודד עם רעילות זאת, והם נהנים ממאגר המזון שהסתוונית הכינה לעצמה וחופרים ואוכלים בצלים של סתוונית. אלוף אוכלי הסתוונית הוא הדרבן.
העלים מוארכים, שונים מאוד ממין למין. העלים מלבלבים אחרי צאת הפרחים, וברוב המינים אף אחרי שהפרחים נבלו, כך שהצמח מתבלט בפריחתו הסתווית ללא עלים.
הפרח דמוי משפך או גביע, אופייני למשפחת השושניים: חלקו התחתון הוא צינור ארוך ודק, מאוחה-עלים, ורובו טמון מתחת לפני הקרקע; חלקו העליון מחולק ל-6 אונות או עלי-עטיף הערוכים בשני דורים, וביניהם 6 אבקנים. השחלה עילית, והעלי מתפצל ל-3 עמודי-עלי, ובכך שונה הסתוונית מיתר בני משפחת השושניים, שיש להם עמוד-עלי אחד בלתי-מתפצל. קל להבדיל בין סתוונית לבין כרכום הדומה לה, כי לכרכום רק 3 אבקנים, ויש לו שחלה תחתית. עלי העטיף יוצאים ישר מראש הבצל, וחלקו התחתון של הפרח (כולל השחלה) הוא תת-קרקעי, רק חלקו העליון בולט מעל פני הקרקע. צבעי הפרח שונים מעט ממין למין, רובם בגוני סגול-לילך.
פה ושם אפשר לגלות צמח שפרחיו "לא נורמליים": יש לו 7 עלי עטיף ו-7 אבקנים. לפעמים אף 8, או 5.
הפרי מתפתח בשחלה התת-קרקעית, ורק מאוחר יותר, בהבשילו, הוא עולה מעל פני הקרקע לפזר את זרעיו.

כתב מייק לבנה בעזרת אורי פרגמן-ספיר

לקריאה נוספת:
צמחים מוגנים בישראל, אורי פרגמן-ספיר, הוצאת רשות הטבע והגנים 2006.
סתווניות מהחרמון ועד לנגב, אורי פרגמן-ספיר "בשביל הארץ" גליון 27, 2008.