ירבוז פלמר הוא עשב-בר חד-שנתי גבוה, פולש מאמריקה שהשתרש בארץ ובאירופה. הוא נובט באביב בשדות מושקים ופורח בחודשי הקיץ. צמח מפותח עשוי להגיע לגובה מעל 2 מ' והגבעול הראשי שלו עשוי להגיע לקוטר כמה ס"מ והאו קשה מאוד לעקירה.
הענפים מאדימים. העלים נגדיים, ביציים, קירחים, אורכם עד 10 ס"מ. עורקי העלה מלבינים, בעיקר בצידו התחתון של העלה.
ירבוז פלמר פורח בקיץ, ממאי עד ספטמבר. פרחים זכריים גדלים על פרט אחד, ופרחי נקבה על פרט אחר, שרק הוא כמובן נושא פירות. התפרחת עשויה שיבולת מרכזית ארוכה ושיבולים צדדיות מופשלות הצידה, קצרות יותר. הפרחים מלווים בחפיות בצמח הזכר החפיות רכות ואילו בצמח הנקבה הן דוקרניות, הנותרות גם בפרי ומסייעות להפצתו בפרוות יונקים. הצמח אמנם מואבק רוח אך בשעות הבוקר ניכרים פרחי הזכר בדבורים הרבות המבקרות אותם לאיסוף אבקה. שלא כמו בתפרחות אחרות, אין הפריחה מתקדמת באופן הדרגתי מלמטה כלפי מעלה אלא הפרחים נפתחים לסירוגין לאורך השיבולת. הזרעים שחורים עד חום כהה משתחררים בקלות כשממוללים את השבולת הנקבית הבשלה.
ירבוז פלמר פורח בקיץ, ממאי עד ספטמבר. פרחים זכריים גדלים על פרט אחד, ופרחי נקבה על פרט אחר, שרק הוא כמובן נושא פירות. התפרחת עשויה שיבולת מרכזית ארוכה ושיבולים צדדיות מופשלות הצידה, קצרות יותר. הפרחים מלווים בחפיות בצמח הזכר החפיות רכות ואילו בצמח הנקבה הן דוקרניות, הנותרות גם בפרי ומסייעות להפצתו בפרוות יונקים. הצמח אמנם מואבק רוח אך בשעות הבוקר ניכרים פרחי הזכר בדבורים הרבות המבקרות אותם לאיסוף אבקה. שלא כמו בתפרחות אחרות, אין הפריחה מתקדמת באופן הדרגתי מלמטה כלפי מעלה אלא הפרחים נפתחים לסירוגין לאורך השיבולת. הזרעים שחורים עד חום כהה משתחררים בקלות כשממוללים את השבולת הנקבית הבשלה.
ירבוז פלמר נמצא בארץ לראשונה בשנת 1957 בתל-אביב, ומאז התבסס והתפשט, הפך לעשב-רע שכיח. הוא גדל בבתי-גידול מושפעי-אדם – בשדות שלחין ובעל, בצידי דרכים ובמעזבות. נפוץ בכל אזורי הארץ. תפוצתו העולמית חרגה מצפון אמריקה, והיא מקיפה כיום גם את אירופה, בעיקר מרכזה.
בסוג ירבוז כ-100 מינים, בישראל נאספו 12 מינים - כולם צמחים גרים בישראל, ו-2 צמחי-נוי. השם המדעי של הסוג משמעו "אינו נובל", כי למינים אחדים יש "פרחי אלמוות".
בסוג ירבוז כ-100 מינים, בישראל נאספו 12 מינים - כולם צמחים גרים בישראל, ו-2 צמחי-נוי. השם המדעי של הסוג משמעו "אינו נובל", כי למינים אחדים יש "פרחי אלמוות".
כתבו מייק לבנה ועמרם אשל