דרדר מצרי הוא קוץ רב-שנתי מסועף. זהו דרדר טיפוסי, שקוצי המעטפת שלו מסגירים מיד את שייכותו לסוג זה: עלי המעטפת של קרקפותיו מצמיחים קוצים, והם המקנים לו הופעה כללית קוצנית. הקוץ נוטה לגוון ארגמני. הקוצים נוראים, עוד יותר אימתניים מאשר במיני דרדר אחרים, בחלקו התחתון של כל קוץ מסתעפים קוצים שגם הם דוקרניים מאוד. בין קוצי המעטפת מתוחים חוטים כמו בדרדר הקורים, אך פחות צפופים. הקורים בולטים במיוחד בקרקפות הסגורות, בטרם היפתחן. גם הגבעולים מכוסים שערות לבנות ארוכות וצפופות. העלים התחתונים גזורים לאונות סרגליות רחבות, העליונים גלוניים. הצמח נושא לפעמים עלים ירוקים גם בקיץ.
דרדר מצרי פורח מאוחר באביב, באפריל–מאי. צבע הכותרת צהוב חיוור עד לבן, ועל רקע זה מתבלט צינור-האבקנים שצבעו חום–ארגמן, וגונו כהה יותר בחלקו העליון.
דרדר מצרי גדל בגבעות ובערוצים, במדרונות אבניים וסלעיים. הוא נפוץ בנופי ערבה ומדבר בנגב, במדבר יהודה, בבקעת ים המלח, בפלשת ובערבה. תפוצתו העולמית משתרעת בצפון אפריקה ובדרום-מערב אסיה.
בסוג דרדר 600 מינים, בארץ 22, מהם 5 אנדמיים לארץ-ישראל או לסביבתה הקרובה. מינים אחדים של דרדר מקובלים בגינות-נוי. העלים יוצאים בתחילת החורף בבסיס הצמח דוּרים-דוּרים, ונראה שזה המקור לשם הסוג בעברית ובערבית. העלים האלה נאספים על-ידי ערביי הארץ כירק לסלט, טעמם מריר עדין. רוב מיני הדרדר קוצניים. העלים והגבעולים אינם קוצניים, הקוצים מרוכזים בעלי-המעטפת (חפים), המקיפים את התפרחות. חפים אלה קרומיים או גלדניים, רעופים, ומסתיימים לרוב בקוץ. כל הפרחים צינוריים. הפרחים החיצוניים בקרקפת עקרים, חסרים שחלה, עלי ואבקנים. לעיתים הם גדולים יותר מפרחי המרכז, והם בלתי-נכונים (א-סימטריים), משמשים מעין שלט-פרסומת לקרוא מרחוק לחרקים המאביקים. הפרחים הפנימיים דו-מיניים, נכונים, כל אחד מהם זקוק להאבקה נפרדת. האבקה עצמית נמנעת בזכות הפרדה במועדי ההבשלה של החלק הזכרי (האבקנים) והחלק הנקבי (הצלקת): האבקנים מבשילים קודם, ורק אחרי כמה ימים מבשילה הצלקת. מנגנון ההאבקה מופלא, מומלץ להפעילו באמצעו קיסם ולעקוב אחריו: האבקנים בפרח מאוחים, יוצרים יחד צינור המקיף את עמוד העלי. המאבקים (שקי-האבקה שבראש האבקנים) פונים פנימה. כאשר מבשילה האבקה בתוך הצינור, הרי הצלקת (שבראש עמוד העלי החבוי בתוך הצינור) עוד לא בשלה לקלוט אבקה. חרק הנוגע בפרח בשל מחולל בפרח תגובה מדהימה: צינור האבקנים מתחיל "להתלבט", מתנועע בתנועה גלית, מתקצר, ואז הצלקת (שאינה מתקצרת) דוחפת כמו בוכנה גושיש אבקה אל ראש הצינור, וזה נדבק לחרק. כשיגיע החרק אל פרח אחר, שהצלקת שלו כבר בשלה ובולטת, הוא יאביק את הצלקת. הזרעים מצויידים לרוב בציצית, המסייעת לפיזורם ברוח.
כתב מייק לבנה