משפחת הסחלביים   Orchidaceae

כתבה: ערגה אלוני

משפחת הסחלבים כוללת צמחים עשבוניים רב־שנתיים ירוקי עד או נשירי עלים, ביניהם גיאופיטים (בעלי בצל או פקעת) ומטפסים. זו אחת המשפחות הגדולות והמעניינות מבין הצמחים. עושר צורות הפרחים, צבעיהם המרהיבים, ריחם והתאמת הפרח למאבקיו, הביאו את המשפחה להימצא בראש אילן היוחסין של התפתחות הצמחים.

המשפחה מונה יותר מ-600 סוגים וכ-30000 מינים. במשפחה מינים וזנים רבים שטופחו בידי האדם. רבים מהם נוצרו באמצעות הכלאות בין מינים שונים (היברידים). וכך בכל שנה מתרחבת המשפחה ונוצרים עשרות מינים חדשים.
משפחה גדולה זו נפוצה בעולם בבתי גידול שונים: במקומות עם לחות רבה וגם במקומות יבשים. הם גדלים באזורים הלחים של יערות הגשם באזור הטרופי, וגם בבתי גידול חמים ויבשים כמו בערבה ובאזור ים המלח. הם גדלים בבתי גידול בגובה פני הים ונמוך מזה, וגם בבתי גידול בגובה של מעל 2000 מטר. על כן, ניתן לסווג סחלבים - מבחינת העדפתם האופטימלית לטמפרטורה - לשלוש קבוצות: סחלבים הגדלים באזורים חמים בטמפרטורה בטווח של בין 32-15 מעלות צלסיוס, סחלבים הגדלים באזורים ממוזגים של לחות וחום, וסחלבים של האזורים הגבוהים והקרים בטמפרטורות בטווח שבין 26-10 מעלות צלסיוס ופחות מזה.
מינים רבים הם אפיפיטים, כלומר חיים על עצים במקומות שהצטבר בהם חומר אורגני. בהם מינים ירוקי עד שלהם עלים מטמיעים. הם אינם טפילים ואינם קולטים מהעץ חומרי הזנה. מינים אחרים גדלים בקרקע עשירה ברקבובית או ענייה בה, רובם גאופיטים, בדומה למיני הבר של סחלבי הארץ. יש גם סחלבים ספרופיטים שאינם מבצעים פוטוסינתזה ומנצלים לקיומם תוצרי פירוק של חומר אורגני שמבוצע ע"י פטריות שונות, לדוגמה שנק החורש. מינים אחרים הם ליטופיטים, החיים על סלעים ומסתפקים במועט. רבים מהסחלבים הם גיאופיטים בעלי איברי אגירה. האיברים בקרקע יכולים להיות פקעת שורש, פקעת נצר או קנה שורש. באיברים אלה אגורים חומרי מזון ומים.

בסחלבים בעלי פקעת שורש שהם גאופיטים, מפתח העובר, בעת נביטת הזרע, שורש המתעבה לצורת פקעת. בפקעת זו נאגרים חומרי תשמורת המספקים לצמח הגדל מלאי מזון. עם התדלדלות הפקעת הראשונית נוצרת באחד השורשים הקרובים פקעת נוספת. פקעת זו תישאר בקרקע עם מלאי מזון שישמש את הצמח בשנה הבאה.
הצורה של שורש קצר בעל שתי פקעות עוררה דמיון לאשכים וכרכה את הצמח בסיפורי פוריות. מכאן גם הפירוש לשמו המדעי Orchis (אשך).
בסחלבים, ובעיקר בסחלבים שהם אפיפיטים, עוטפת רקמה חיצונית את השורש הנמצא בתוכה. הרקמה בעלת צבע בהיר דונגי ומרקמה רך. תפקידה להגן על השורש מפני התייבשות ופגיעה, אך עיקר תפקידה הוא לספוג מים ולהעבירם לרקמת השורש החיה. לשורש הסחלבים תפקיד נוסף של תמיכת הצמח במקום גידולו וכן קליטת חומרי הזנה.
שורשי הסחלבים חיים בסימביוזה עם פטרייה בשם ריזוסטומה. כדי לנבוט זקוק הנבט המתפתח לקשר זה. השורש והפטרייה חיים בדו־קיום וביחסי גומלין. התופעה קרויה מיקוריזה.
מבנה צמח הסחלב אינו אחיד. רבים מהסחלבים הם בעלי גבעול קצר.עליהם צפופים ונראים כשושנת עלים. לאחרים הגבעול המקוצר מעובה בבסיסו והוא אוגר מים, ולאחרים, כמו לחלק מהאפיפיטים, גבעול מעובה אוגר מים הגדל לַגובה והוא מחולק לפרקים ולמפרקים.
העלים לרוב פשוטים מסודרים לסירוגין או נגדיים, יושבים על הגבעול. מינים רבים עליהם בעלי נדן. צורת העלה פשוטה, מוארכת או עגולה. לאחדים עלים רכים קטנים וצרים ולאחרים עלים גדולים רחבים ונוקשים. משטח העלה חלק ושפתו תמימה, העורקים מקבילים.

במינים רבים, לאחר מות העלים, נותרים במפרקי הגבעול שרידי העלים שיבשו.
צבע העלים לרוב ירוק, אולם יש כאלה שנתווסף צבע לעליהם בצורת נקודות או כתמים. יש סחלבים שיופיים הוא דווקא בעליהם השזורים פסים עקלתוניים זהובים ומבריקים.

הסחלב פורח בתפרחת שהיא שיבולת אשכול או מכבד. הפרחים לרוב דו־מיניים בלתי נכונים ובעלי צורות מגוונות ביותר בהתאמה למאביקים. העטיף כותרתי בעל 6 עלי עטיף המסודרים בשני דורים. דור פנימי ודור חיצוני. עלי העטיף החיצוני דומים זה לזה בצורה ובצבע, אך הם שונים בצורתם מעלי העטיף הפנימי, ובעיקר מהעלה האמצעי שהוא השפית. השפית שונה בין המינים בצורתה, בגודלה, בצבעיה ובמרקמה, והיא משמשת מקום חניה לחרקים המאביקים. מבנה האבקנים מותאם להאבקה ע"י חרקים ולהם צורה אופיינית. מספרם 1 ולעתים רחוקות 2. לאבקן מאבק בעל שתי לשכות. בכל לשכה דחוסים גרגירי האבקה לצורה של גוש הקרוי אבקית. האבקיות מחוברות לזנבון ובבסיסו חומר דביק. עם כניסת החרק אל השפית, ניתק הזנבון הדביק יחד עם האבקיות ונדבק לגוף החרק.
העלי בן שחלה אחת ושלוש צלקות. השחלה תחתית מארכת והצלקת דביקה וקעורה ונמצאת מתחת למאבק. לאחר ההאבקה וההפריה, קמלים הפרחים ומתפתח פרי.
הפרי הלקט בן מגורה אחת הנפתח ב-6 קשוות. הזרעים קטנים ביותר ורבים.
כאמור, פרחי הסחלבים מואובקים באמצעות חרקים, דבורים ופרפרים בעיקר. אלה באים לפרח כדי לקבל גמול בצורת צוף או אבקה או מחסה בפרח. צמחים אלה פיתחו אמצעים רבים ומגוונים כמו צורה וצבע ייחודים, ריח מיוחד ולרוב מעט צוף, המושכים אליהם מאביקים.

סחלבים מתרבים בטבע בשתי דרכים: בדרך מינית ע"י זרעים ובדרך אל־מינית (וגטטיבית). בדרך האל־מינית מייצרים מינים אחדים על גבעוליהם ניצני צמיחה ושורשים. אלה ניתקים מצמח האם וממשיכים כפרט זהה לאמו. מינים אחרים מפתחים איברים תת־קרקעיים המתרחבים באזור גידולם. תפוצת הזרעים היא לרוב ע"י רוח. מהזרעים הקטנים רק מעט יגיעו למצב של נביטה והתפתחות.

את הסחלבים הנסחרים בשווקים מרבים כיום בצורה מבוקרת במשתלות מתמחות ובמעבדות. דרך הריבוי העיקרית היא מתרביות רקמה או מזרעים. ערכם הכלכלי של הצמחים במשפחה זו הוא רב. בעולם מגדלים סחלבים בחממות. פרחיהם האטרקטיביים מבוקשים מאוד ונסחרים בבורסות העולם. אגודות רבות של חובבי צמחי סחלבים פועלות ברחבי העולם ומחליפות מידע ומינים. יש לציין שסחלבי בר מוגנים ממסחר באמנוֹת בין לאומיות ונחשבים למינים בסכנת הכחדה. ערך כלכלי רב מצוי בסחלב הנקרא שנף יְשר־עלים המוכר כווניל. זהו סחלב מטפס הנצמד באמצעות שורשי אוויר על גזעי עצים. הפרי הלקט מוארך דמוי תרמיל. ריח הווניל מופק ע"י התססת הלקט בוסר. עם ההתססה מופיע הריח וההלקט משחיר. מקורו של הצמח במכסיקו אך מגדלים אותו בסין, במדגסקר, בסיישל ובהודו. תרבות נוספת הקשורה בסחלב היא המשקה הנפוץ במזרח התיכון הקרוי סחלב.
מטחינת פקעות של סחלבי בר המכילים עמילן מייצרים אבקה המעורבת בתמציות ריח וטעם. המשקה המופק קשור לשיקוי אהבה והוא שזור באגדות בנושא פוריות שרווחו באזור המזרח התיכון.
בארץ גדלים 31 מיני סחלבים הנפוצים ברוב אזורי הארץ וכולם מוגנים.


חזרה למשפחות הצמחים

נמצאו 31 צמחים ששייכים למשפחת הסחלביים
אצבעית רומאית
בן-חורש גדול
בן-חורש רחב עלים
בן-סחלב צריפי
דבורנית הקטיפה
דבורנית גדולה
דבורנית דינסמור
דבורנית הדבורה
דבורנית כחלחלה
דבורנית נאה
דבורנית צהובה
דבורנית צהובת-שוליים
דבורנית שחומה
מרונית סרגלית
ניאוטינאה תמימה
סחלב איטלקי
סחלב אנטולי
סחלב הביצות
סחלב הגליל
סחלב השקיק
סחלב מצוייר
סחלב נקוד
סחלב סורי
סחלב פרפרני
סחלב קדוש
סחלב ריחני
סחלב שלוש-השיניים
סחלבן החורש
רצועית הגליל
שנק החורש
שפתן מצוי


גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים