הדפסה
רקפת  מצויה

אמוץ דפני

צמחי ישו ומרים   10/01/2012
במסורת הנוצרית יוחסו צמחים רבים לבני המשפחה הקדושה כאשר יש מהם שאינם גדלים בארץ כלל וכלל, זאת כתוצאה מתרגומי התנ"ך לשפות רחוקות. המתרגמים השתמשו בשמות צמחים מקומיים שאין להם ולא כלום עם הצמחייה המקורית של הארץ לכן אין שום סיבה להזכירם למרות הספרות הנרחבת בנושא.
תשומת הלב של הנוצרים לצמחים אלו היא בהתאם ל"יחסם" אל המשפחה הקדושה - מי עמד לרשותה בעת צרה ומי פעל לרעתה או העז להתעלם ממנה.

צמחים לכבודה של מרים
בערבית נקראת הרקפת המצויה , בין היתר, בשם בָּח'וּר מָרְיָם (بخور مريم، = הקטורת של מרים) על שום ריחם הנעים של הפרחים ולכבודה של מרים אם ישו. שם זה מופיע כבר אצל הרמב"ם במאה השתיים עשרה. הכותב בספרו "ביאור שמות הרפואות": "בּוּחוּר מָרְיַם ..שמו של הצמח ביוונית קיקלאמינוס ". Cyclamen זה השם הלועזי של הרקפת עד עצם היום הזה ובכך ברור לנו, מעל כל ספק, בדיוק לאיזה צמח התכוון הרמב"ם. בפרס קיימת אמונה שמרים השתמשה ברקפת כדי להקל על נשיאתו של ישו והשם בשפתם "panja-ye Maryam" משמעו "כף מרים". נציין שלא מצאנו בספרות שום הסבר כיצד השתמשו ברקפת לאותו הצורך. במסורת הנוצרית נחשבת הרקפת כסמל ל"חרב הצער הנעוצה בליבה של מרים. הבתולה" ולפי מקור נוסף "הכתם האדום שבמרכז הפרח מייצג את הסבל שמרים נושאת בליבה" .
לפי אגדה שמית עתיקה צמח השושן הצחור מתוך דמעותיה של חוה כאשר גורשה מגן העדן ואז גילתה שהיא עומדת להיות לאם. במסורתם של הנוצרים מסמל השושן תום, טוהר, את תחיית המתים, הפסחא ומעל לכול את המדונה - אם ישו. ונקרא, בהתאם, "השושן הלבן של המדונה". בשנת 1618 יצא צו מאת האפיפיור בעניין הכללים המחייבים כיצד יש לצייר נושאים קדושים. בצו נקבע מפורשות כי חובה היא להכליל שושן צחור בכל תמונה של מעמד מתן הבשורה למרים אודות היוולדו של ישו. אין לכן פלא כי בציורים דתיים רבים מופיע השושן בעת תיאור אירוע זה. לכן אין זה מפתיע שבכנסיות רבות אפשר לראות ציורים וויטראז'ים בהם נראית מרים אוחזת בידה שושן. בציורים המתארים את אירוע הבשורה למרים, מופיע לעתים גם מלאך הנושא בידו ענף דקל.
מסופר בקוראן (פרשת מרים, פסוקים 22-25 ) שחבלי הלידה פקדו את מרים ליד עץ דקל אשר הזינה מפירותיו " אז הרתה אותו . פרשה עמו אל מקום רחוק. חבלי הלידה פקדוה אצל גזעו של דקל. ואז אמרה, מי ייתן ומתי לפני כל זאת, ושקעתי בתהום נשייה. הוא קרא אליה מתחתיה ואמר, אל תצטערי! ריבונך נתן פלג מים לרגליך. נענעי את גזע הדקל כלפיך והוא יוריד עליך תמרים רעננים" (תרגום פרופ' אורי רובין).

אחד מצמחי הקוצים הנפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי, עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות - מכסיפות גדולות כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם המדעי Silybum marianum . "סיליבום" הוא השם המדעי של הסוג ”גדילן" בלטינית ושם המין פירושו "של מרים", שמו האנגלי של הצמח הוא בהתאם, "Milk thistle" "Our Lady's Thistle" "Blessed Thistle" .
הד לאגדה זו נמצא בשירה של אסתר ראב העוסק בקוצים :
"פרץ קימוש בחמרה
וישתפך כחלב
על פני האדמה;
ובלילות ילקק ירח
צלחות חלב נעות
על גבעולים דקים,
ועננים ימשכו שבל-לבנם,
יטבלו בקצף קימוש.."
(אסתר ראב / * ; שירים, ע"מ 19).

לשווא נחפש את הקימוש במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: "קמשון - קמוש צמח קוצני". כך מצאנו בכמה מקורות: "עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי; וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים--כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים; וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כ"ד, ל'-ל"א); "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו, ל"ד: י"ג). ו- "... מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ, בְּאָהֳלֵיהֶם. " (הושע, ט', ז').

מסע זה אל קוצי אבותינו העלה שלל רב: קימוש, חרול, סירה וחוח וככל הנראה זוהתה רק הסירה הקוצנית וכל השארית פתוחה להשערות. בבוטניקה המקראית, יש המזהים את הקימוש עם הגדילן המצוי או הברקן הסורי בנימוק הדחוק קמעא "שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות." (פליקס 1957, עולם הצומח המקראי, עמ' 290), נימוק היאה למיני קוצים רבים העונים לתנאים אלו. דווקא הקימוש שבשירה של אסתר ראב ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי, התיאור "וישתפך כחלב על פני האדמה" מרמז על האגדה נוצרית הקדומה וכך המתאים ה"קימוש" הן לתיאור השירי והן למציאות כאחד - הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא גדילן המצוי

צמחים שסייעו למשפחה הקדושה:
בספרות הנוצרית יש דיון נרחב בצמחים "מבורכים" שסייעו למשפחה הקדושה בעת מנוסתה למצרים מפני קלגסי הורדוס לעומת צמחים "מקוללים" שהתעלמו ממצוקתה. מבין הצמחים ששחו ראשם להצל על המשפחה הקדושה נמנו ערער (לפי מסורת איטלקית, בעקבות כך, הצמח נחשב כסגולה נגד עין הרע ולביטול קללות מאגיות), דקל, תאנה, שקמה (קיימות "עדויות" שעץ מסוים זה קרס מזקנה בשנת 1656...), ערבה, רוזמרין ( שאינו בן הארץ וצילו למצער) ואפילו אלסר (הוא האגוז הטורקי הקרוי, בטעות, "אגוז לוז" למרות ש"לוז" הוא שם נרדף לשקד וזה גם שמו בערבית).
לפי אחת האגדות כל העצים כופפו ראשם כאשר המשפחה הקדושה עברה לידם פרט לצפצפה המתנשאת שלא הנידה את ראשה. ישו העולל העיף מבט אחד על העץ העקשן ואז נתקפה הצפצפה בחרטה החלה לרעוד ומאז לא חדלה לעשות זאת. ברוסית נאמר אודות הצפצפה "יש עץ מקולל הרועד אפילו ללא משב רוח". שמה המדעי של הצפצפה, עד עצם היום הזה, הוא "הצפצפה הרועדת" ( Populus tremula. )
בעת המנוסה למצרים ביקשה מרים הרעבה מיוסף ללקט תמרים. אז ציווה ישו העולל על העץ להתכופף וכך יכלה אימו לאסוף מהפרי. אז ברך ישו את התמר כ"סמל ישועת ההולכים למות" בהבטיחו שכאשר ייכנס לירושלים כמנצח הוא ישא בידיו ענפי תמר. "נבואה" זו הוגשמה וכאשר נכנס ישו לירושלים בדרכו מהר הזיתים הוא התקבל בכפות תמרים. " וַיְהִי מִמָּחֳרָת כִּשְׁמוֹעַ הָמוֹן רָב אֲשֶׁר בָּאוּ לָחֹג הֶחָג כִּי־יָבֹא יֵשׁוּעַ יְרוּשָׁלָיִם׃ וַיִּקְחוּ בְיָדָם כַּפּוֹת תְּמָרִים וַיֵּצְאוּ לִקְרָאתוֹ וַיָּרִיעוּ " (יוחנן י"ב;י"ב-י"ג, תרגום פרנץ דליטש) . כבר בתקופות קדומות נהגו הנוצרים בירושלים לערוך תהלוכות בהן נשאו ענפי דקל לציון האירוע המתואר בברית החדשה. כך נהוג גם כיום לחגוג את יום ראשון שלפני הפסחא כ"יום הראשון של הדקלים" (Palm Sunday ).
מבין עצי השקמה הקדושים במצרים ידוע במיוחד העץ במטייה (Mataieh) ליד קהיר. לפי מסורת עתיקה מרים ובנה ישו נחו בצל העץ והמקום נחשב כאתר עלייה לרגל של הנוצרים. מספרת אגדה פלמית שכאשר ברחה המשפחה הקדושה דרך המדבר הם היו עייפים ורעבים. לפתע ראו מרחוק עץ תאנה נושא פירות. העץ היה גבוה ואי אפשר היה להגיע אליהם, ואז לפתע כופפה התאנה את צמרתה ויוסף קטף מהפירות המתוקים שהשביעו את צימאונם ואת רעבונם.
המרווה המשולשת מכונה בערבית "המבורכת" מקור השם באגדה המספרת אודות מרים, אם ישו, שנמלטה מפני הורדוס מצריימה ובנה בזרועותיה. כחום היום, ביושבה לנוח בצל שיח מרווה, קטפה מרים כמה עלים וניגבה בהם את פניה המזיעים. התרעננה מרים מריחם הטוב ובירכה את הצמח ומאז הוא קרוי על שמה. לפי גירסה אחרת "היה לה כאב בטן אז היא שמה עלה מרווה בפיה והבריאה ומאז הצמח נקרא על שמה" מתוך סיפור זה נובעים כמה משמותיו של הצמח בערבית. המוסלמים מכנים אותה "מירמיה" לכבודה של מרים בעוד אצל הדרוזים יקראוה "ג'עסס" ( זה שמו של ישו בערבית), שם נוסף הוא "שג'רת מרים" (=העץ של מרים).
ציון אירועים בחייו של ישו
בברית החדשה מסופר על זכי ראש המוכסים שטיפס על עץ שקמה כדי לראות את ישו " הוּא נִכְנַס לִירִיחוֹ וְעָבַר בָּהּ. וְאִישׁ אֶחָד, זַכַּי שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מוֹכֵס רָאשִׁי וְאִישׁ עָשִׁיר, הִשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹת מִי הוּא יֵשׁוּעַ וְלֹא יָכוֹל בִּגְלַל הֶהָמוֹן, שֶׁכֵּן הָיָה נְמוּךְ קוֹמָה. הוּא רָץ הָלְאָה לְפָנִים וְעָלָה עַל עֵץ שִׁקְמָה כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, כִּי בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ עָמַד יֵשׁוּעַ לַעֲבֹר" (הבשורה על פי לוקס י"ט: א'-ד'). בכתבי עולי הרגל הנוצריים מוזכר עץ זה כמה פעמים, המציינים שראו עץ זה "במו עיניהם" אפילו עד המאה השתיים עשרה עם דיווחו של ההגמון דניאל (1106) "פה היה ביתו של זכי וגזע של אותו עץ" .
הפרי הבשל והפתוח של מיני חלמית נראה ככיכר לחם. הזרעים (הפרודות למען הדיוק הבוטני) נאכלים בכפר הערבי, יש אפילו שכינו את הסוג בשם "לחם ערבי". לפי אגדה נוצרית אזל הלחם בביתה של מריה. אמר לה ישו לקחת ענף של חלמית ולשלם בו לאופה. הוא הבטיח לב שעבור כל כיכר לחם ימצא האופה כיכר זהב וכך אמנם ארע. על ענפי החלמית הופיעו ככרות זהב ומאז משביעה החלמית את חסרי הלחם.
מספרת אגדה נוצרית:" השושן התהדר ביופיו שעלה אף על יופיים של בגדי שלמה המלך. בלילו האחרון,טרם ניצלב, הגיע ישו לגת שמנים אשר בירושלים ככתוב " וַיֵּלֶךְ מְעַט מֵאִתָּם וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּתְפַּלֵּל " (מתי, כ"ו: ל"ט). כל פרחי הגן הרכינו את ראשם לאות השתתפות בצערו בעודו עובר לפניהם. רק השושן, ברוב גאוותו, חשב בליבו: אני אשאר זקוף ונישא על גבעולי, כדי שייהנה ישו מיפי פרחי ומניחוחי הטוב. משנפל מבטו של ישו על הפרח, הוא החוויר מפחד ופניו הורכנו כלפי מטה ומאז השושן אינו יכול עוד לזקוף את פניו". אגדה אחרת מספרת שהשושן היה צהוב עד ליום שבו התכופפה מרים לקוטפו.
הסוג ברוניקה (Veronica) מקורו בשתי המלים: Vera משמעו אמיתי ו- Icon שמשמעו "דמות" כלומר " הדמות האמיתית". לפי האגדה הצמח נקרא על שמה של ורוניקה אשר הגישה לישו בד לניקוי פניו ודיוקנו נשאר טבוע בו , הפרחים אמורים להיות דומים לסימנים שנשארו על הבד. עד היום התחנה הששית בדרך הייסורים נחשבת כביתה של אותה ורוניקה ושם התרחש המאורע. מעירים פז וגורוחובסקי "מבט בוחן בפרח מגלה שצורתו צורת צלב קטן. ממרכזו מזדקרים שני אבקנים ועמוד עלי שיוצרים יחדיו שילוש...".

ממה הוכן הצלב
לפי אחת האגדות הנוצריות הצלב עליו הוקע ישו נעשה מברוש, הד לכך נמצא בשירו של אנדד אלדן "הצלוב":
"בכף אדם נושמת
מסמר ברזל נתקע.
צוחת-אצבעות ריקות
עד אפרוחי אגרוף.
...
פחדים בפת.
נחומים בקול ענות.
הזדקף על בהונות
גוף שענה.
בצמרת-חשך-הברושים כותבים עלינו
ספר עוונות.
...
מעבר, הברושים בדרך הלויות מתכנסים ברעדם."
(אנדד אלדן / הצלוב; חושך זורם ופרי, ע"מ 37-39).

אגדה מצפון איטליה טוענת שהצלב הוכן מזלזלת מנוצה (למרות שאין לה כלל גזע) ולכן היא נידונה להיות צמח מטפס המסתיר את פניו. שמה הערבי "אל עאשיה" פירושו המסתירה. בספרות הנוצרית קיים דיון תיאולוגי נרחב על זהות עצי הצלב כולל הרעיון שהצלב הוכן מכמה מינים, כל אחד מהם וסמליותו חובקת העולם.

במה השקו את ישו על הצלב
לפי הברית החדשה מסופר כי בעודו על הצלב הוצע לישו משרה של חומץ בתוספת צמח כלשהו. לפי מתי (כ"ז: 33-34) " והם באו אל מקום הנקרא גולגלתא, כלומר מקום הגולגלת, ונתנו לו לשתות יין מהול בצמח הראש " (תרגום חדש).
לפי התרגום הישן "וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגָּלְתָּא הוּא מְקוֹם גֻּלְגֹּלֶת׃ וַיִּתְּנוּ־לוֹ לִשְׁתּוֹת חֹמֶץ מָסוּךְ בִּמְרוֹרוֹת וַיִּטְעַם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹת" (תרגום דליטש). נציין כי בתרגום האנגלי הידוע בשם התרגום של  "Saint James " מובא המינוח "gall" שתורגם ל "ראש" הוא צמח הרעל רוש עקוד, צמח רעל ותיק זה שימש, בין היתר להרעלת סוקרטס. לפי תרגום בבשורה לפי מרקוס (ט"ו 23) נאמר " ...נתנו לישוע יין מהול במור...ולא לקח אותו".
בבשורה לפי יוחנן ( י"ט: 29) מתואר אותו אירוע "וְשָׁם־כְּלִי מָלֵא חֹמֶץ וַיִּטְבְּלוּ סְפוֹג בַּחֹמֶץ וַיָּשִׂימוּ עַל־אֵזוֹב וַיַּקְרִיבוּ אֶל־פִּיו, וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַחֹמֶץ וַיֹּאמֶר כֻּלָּה וַיֵּט אֶת רֹאשׁוֹ וַתֵּצֵא רוּחוֹ" (תרגום דליטש) ובנוסח אחר " כלי מלא חומץ היה מונח שם. שמו ספוג רווי חומץ על אזוב והגישו אל פיו. אחרי שקיבל את החומץ אמר ישוע " נשלם" ובהרכינו ראשו מסר את רוחו" ( תרגום חדש החברה לכתבי הקודש בישראל).
זיהוי הצמחים בפרשה זו, מייצג גישות שונות האם המדובר בצמח שנועד להגביר את ייסוריו של משיחם או אולי דווקא להקל עליו ברגעיו האחרונים. חוקר בשם דיויסDavis) ), שעסק בהיבטים הרפואיים של מעשה הצליבה, מסיק " כאשר החלה הצליבה, הוצע לישו יין מעורב במור, תערובת משככת כאבים ממנה הוא סרב לשתות". במחקר המודרני אודות הרכבם הכימי של של מיני מור שונים ( הנמנים על הסוג Commiphora) נמצא שיש בהם חומרים משככי כאבים. מתן חומרים משככי כאבים לנידונים למוות הייתה נהוגה אצל אבותינו. אמר רב אשי בשם רב חסדא " היוצא ליהרג –משקים אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו (סנהדרין מ"ג,ע"א) שנאמר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי ל"א,ו'). רש"י מסביר כי הלבונה (המזוהה עם שרף צמחים מהסוג (Boswellia ניתנה לנידונים למוות כדי שלא ידאגו. כלומר, הוא מדגיש את ההשפעה המרגיעה של הלבונה. לאחרונה מצאו חוקרים ישראלים בראשות פרופ' אסתר פרידע שבמין מהסוג בוסווליה יש חומרים המשפיעים על הפחתת דיכאון וחרדה.
לגבי האזוב יש להניח שהוא שימש מעין ספוג לשיקוי אך לא ידוע לנו על תכונות כלשהן הפגת כאבים או הרדמה.

כתר הקוצים של ישו:
לפי המסורת הנוצרית הניחו הרומאים זר קוצים על ראשו של ישו בעת הצליבה כדי לבזותו " וַיְשָׂרֲגוּ קֹצִים וַיַּעֲשׂוֹּ עֲטֶרֶת וַיָּשִׂימוּ עַל־רֹאשׁוֹ וְקָנֶה בִּימִינוֹ" ( מתי, כ"ז: כ"ט. ראה גם מרקוס ט"ו, י"ז ויוחנן י"ט,ה), מאז קיימת מחלוקת מאיזה צמח הוכן זר זה. הנוסע אנטוניוס מפיאצ'נצה ( (Antonius of Piacenza ממאה השישית לספירה יודע לספר שכתר הקוצים של ישו היה מונח, בימיו, בכנסיה שבהר ציון. הנזיר ברנרד מדווח הזר היה שם עדיין בשנת 870 לספירתם . על סמך "עדויות" אלו פוסקת האנציקלופדיה הקתולית ש"בטוח הדבר שמה שנחשב ככתר הקוצים היה נערץ בירושלים משך כמה מאות שנים".
המועמד הידוע ביותר לזר הקוצים של ישו הוא השיזף המצוי שפירוש שמו המדעי הוא "שיזף קוצי המשיח" (Ziziphus spina christii) שם זה מרמז על האגדה הנוצרית, המספרת שעטרת הקוצים שנענדה לראשו של ישו נעשתה מעץ זה ומכאן גם שמו האנגלי "Christ's thorn כלומר, "קוץ המשיח".
השיזף המצוי נדיר באזור ירושלים ובכל זאת מעיד טריסטרם, במאה התשע-עשרה, שהוא מצא שיזף "מחוץ לירושלים בעמק קידרון" אם כי המדובר בשיח קטן. סוגיית זהות עטרת הקוצים שנויה במחלוקת רחבה ומיני צמחים רבים הוצעו לכך. לפיכך אין זה ברור כלל שהשיזף המצוי שימש למטרה זו למרות המסורת שהעניקה לו אחד משמותיו. כך, למשל, שם ערבי נוסף לשיזף המצוי ( להבדילו משיזף השיח המכונה בערבית "נבק") הוא "נבק אל מסיח" (= שיזף המשיח). מועמד נוסף האשמר הקוצני (Paliurus spina –Christi) שנקרא עד לאחרונה בשם שמיר קוצני. בספרות האירופית יש התייחסות רבה לעוזרר חד גלעיני כמועמד לצמח שתרם את קוצי ישו ובעקבות כך הוא נושא שלל של אגדות וסיפורים.

דם המשיח
לפי מסורת נוצרית מסמלת הכלנית את שבירותם של החיים, לעתים מופיעה דמותה בתיאורים של הצליבה ומזוהה עם הפרחים שצמחו במקביל למיתוס על אדוניס. אותו אל אביב קדמון שמדמו צמחו פרחים אדומים. כך מסופר שלפני הצליבה היו הכלניות בארץ לבנות וכחולות בעת הצליבה נפלו כמה טיפות דם מהצלב על הכלניות שהיו למרגלותיו ומאז רוב הכלניות בארץ הקודש הן אדומות.

כאשר קוטפים ענף שלפרע מסולסל ושל קורטם דק מופיע במקום החיתוך טיפת נוזל אדומה ועל שום כך יקראו הצמחים "דם אל מסיח" (=דם המשיח).
יש המספרים שאחרי הצליבה הופיעה מלאך אצל מרים האבלה ואמר לה " מרים המבורכת מאת האל ,הנני נושא דקל אשר צמח בגן העדן. ענף שה יינשא לפני ארונך בעת מותך, מאחר ובעוד שלושה ימים את מצטרפת אל בנך". המלאך התעופף בהניחו את הענף על האדמה כשהוא מואר באור יקרות. כאשר חזרו החברים והתלמידים מהר הצער, מרים נתנה את הענף ליוחנן וביקשה ממנו לשאת אותו בעת לוויתה. באותו הלילה...נפטרה הבתולה כשמלאכים סביב מיטתה...וענף הדקל נישא אל קברה" . נציין שהדקל היה מקובל כעץ התחייה וכעץ החיים כבר בבבל ובאשור ולאחר מכן ביוון וברומא וכסמל יהודי עתיק.

על איזה עץ התאבד יהודה איש קריות
בברית החדשה מסופר על מותו של יהודה איש קריות " הוא השליך את הכסף לתוך אוצר בית המקדש. הלך משם ותלה את עצמו" (תרגום חדש החברה לכתבי הקודש, מתי כ"ז; ה') . לפי תרגום קודם של אותו הפסוק נכתב " וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־הַכֶּסֶף אֶל־הַהֵיכָל וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ וַיֵּחָנַק " (תרגום דליטש). בספרות הנוצרית קיימת מחלוקת ארוכת שנים כיצד הלך יהודה איש קריות לעולמו ורבים מייחסים לו מות ייסורים כעונש על חטאו. למרות שבמקור לא מסופר כיצד הלך יהודה לעולמו, קיימת מסורת ארוכת שנים שיהודה תלה עצמו על עץ ובמשך הדורות התפתחו מסורות שונות אודות הזהות של עץ זה. כיום, כנראה בעקבות מסורת אנגלית, מצביעים בעיקר על כליל החורש ויש המסבירים ש"לכן אדום העץ מבושה עד עצם היום הזה". מכאן שמותיו האנגלי והגרמני שפירושם "עץ יהודה". אגדה אחת מספרת שפרחי כליל החורש היו לבנים לפנים ולאחר שתלה יהודה עצמו על העץ הם האדימו מבושה ( זנים לבנים של מין זה אכן נפוצים בתרבות). העץ נחשב, בנצרות, כסמל לבגידה, עקב ה"היסטוריה" שלו ומומלץ להתרחק ממנו במיוחד בתקופת הפריחה. באירופה סרבו אנשים לכרות עץ זה במיוחד לאחר החשיכה ויש האומרים שהוא משכנן המועדף של מכשפות. משך הדורות הוצעו עצים נוספים כמועמדים כמו:שקמה, תאנה (ומאז "הפסיק העץ הזה להניב פירות וכל תאני הבר מקורם בעץ מקולל זה"), חרוב, אשל (לפי מסורת סיצילית היה האשל עץ מכובד ומאז האירוע "קולל על ידי האל ונעשה שיח עלוב, רע מראה וחסר תועלת"), סמבוק ובמיוחד עוזרר חד-גלעין.
היו אפילו נוסעים שראו את העץ הזה במו עיניהם כך מדווח John Mandeville שסייר בארץ הקודש במאה הארבע-עשרה, כי עץ הסמבוק עליו תלה את עצמו יהודה (נניח לרגע את העובדה שהסמבוק אינו בן הארץ) עדיין היה קיים ליד הר ציון. הנוסע אנטונינוס מפיאצ'נצה (Antoninus of Piacenza) , שסייר בארץ בשנת 570 , מדווח על עץ התאנה עליו התאבד יהודה "הגזע שלו עדיין עומד שם, מוגן על ידי אבנים".

צמחי תחיה:
במסורת הנוצרית נקשרים מספר מיני צמחים בתחייתו של ישו . שושנת יריחו האמיתית אינה מעוררת תשומת לב בעודה ירוקה. הצמח היבש דומה לכף יד קמוצה במצב זה יכול הצמח להישאר משך שנים רבות. על הרטבת הצמח נפתח השלד היבש הקפוץ פנימה ובתוך שעות ספורות נפרש לרווחה כמושב לתחייה. תכונה מופלאה זו (שאינה אלא מנגנון של פיזור זרעים לאחר הגשם) לא נעלמה מעיני קדמונינו שראו בצמח סמל לתחייה. בפי הנוצרים נקרא הצמח בשם "צמח תחיית המתים". הצמח משול לישו : הוא פרח העת לידתו, נסגר בזמן הצליבה ונפתח מחדש בחג הפסחא ומכאן מקור שמו "צמח התחייה". לפי גרסה אחרת הצמח עלה והופיע בכל מקום בו נחה המשפחה הקדושה בעת מנוסתה. בפי הנוצרים קרוי הצמח בשמות "ורד מרים" Rosa Mariae) ), ורד הבתולה Rose of the virgin) ) וכן צמח התחייה ((Resurrection plant. הערבים מדגישים את צורת הצמח הקפוץ ויכנוהו בהתאם, "שיח מרים", "כף מרים" , " כף הבתולה" ו "יד הבתולה". מימים ימימה נמכרו הצמחים היבשים לצליינים הנוצרים המבקרים בארץ הקודש שלקחום לביתם בחמדה רבה כסמל לתחיית ישו. לפי קרואפוט ובלדנספרגר " אם תעברו ליד כנסיית הקבר בירושלים ותציצו לתוך החנויות שבהן תלויים נרות צבעוניים ותמונות מעץ בצבעי כחול, אדום וזהב, בסגנון היווני, תבחינו בשפע של סחורות מוזרות הפרושות במטרה למשוך את עיניהם של עולי הרגל... וסלים מלאים בשושנות-יריחו ... צמח התחייה... עולי רגל חושבים אותו לסמל של חיים חדשים, שכן עד כמה שיראה מת ויבש, הוא יפתח ויפרוש את ענפיו כל אימת שיטבלו אותו במים". (תרגום ד'ר יואל פרץ).
כך נראה שצמחים שונים מלווים את המשפחה הקדושה מלפני הולדת משיחם, לאורך האירועים השונים בחייו
ובהבטחת חיי נצח.

לעיון נוסף:
פז עוזי והדסה גורוחובסקי (1992) קוצים ופרחים בחיי ישו. ארץ היעל 23: 70-67.
adafni@research.haifa.ac.il
גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים