ברשימה זו לא נעסוק בחשיבות האש כ"מותר האדם מן הבהמה" ועל היתרונות שבשליטה על האש, כן נתעלם לרגע מחשיבותה המכרעת של האש בהגנה מפני אויבים, לחימום, להכנת מזון ובבירוא צמחיה.
חוקרים מצביעים על כך שברוב הדתות יש שימוש טקסי רב ביותר לאש, לפידים, נרות או מנורות. על רבים מקובלת ההכללה ש"הדלקת נר (או כל מקור אש אחר) היא בחינת יצירת תחום של קדושה בעולם של חולין". השורות הבאות תוקדשנה להיבטים בוטניים של הצתת אש ובשימושיה למאור. לאור החשיבות העצומה של האש, נרות ומנורות אין זה מפליא שלא מעט צמחים זכו, עקב מראם או שימושיהם, לשמות הקשורים בנושא זה.
הצתת אש
בעבר הרחוק היה מקור האש שריפה טבעית עקב סערת ברקים או פעילות וולקנית. הבעיה שניצבה בפני האדם שרצה להשתמש באש, הייתה הדאגה להעברתה למקום הרצוי להזנתה המתמדת פן תכבה. כאשר למד האדם כיצד להצית אש, הוא לא היה תלוי יותר באירועי טבע בלתי צפויים, כעת הייתה לו שליטה על האש - מתי והיכן להפיקה בעת הצורך.
הצתת האש הקדומה נעשתה על ידי הקשת אבני צור זו בזו, הפקת ניצוץ ו"לכידתו" בחומר יבש ודליק ממקור צמחי. בשיטה נוספת הכינו מעין "מקדח" מגזיר עץ שהיה מונח בניצב בצמוד לפיסת עץ אחרת. תנועת סיבוב מהירה של הגזיר האנכי גרמה לחיכוך רב וליצירת חום רב כדי הצתת עשב יבש.
כדי שחומר צמחי יידלק במהרה הוא חייב להיות יבש ובעל סיבים דקים וארוכים המתלקחים בקלות.
בארץ שימשו למטרה זו צמרנית הסלעים ודם המכבים האדום. לשני צמחים אלו שערות צמריות ארוכות ושני מיני הצמחים מכונים בערבית בשם "סופאן" שפירושו "צמר".
בערב אל עראמשה שבגבול הלבנון רשמנו את השם "חוֹרַאכְּ" עבור דם המכבים והסבירו לנו שהמקור לשם נובע מהשימוש בצמר הצמח להצתה. השורש ח'.ר'.כ פירושו להדליק, להזכירנו שהמקום, בכרמל, בו העלה אליהו את האש במזבח נקרא מוּחְרַכָּה (= מקום השריפה), בדומה לכך השורש העברי ח.ר.כ פירושו "לשרוף במקצת".
שם ערבי נוסף לצמרנית הוא "קָדְ'חָה". בעברית יש לשורש ק.ד.ח כמה משמעויות: "לעשות חור במשהו" , "להבעיר, להדליק", " לבעור, לדלוק" ו"לחלות בקדחת". לא נותר לנו כעת אלא לקשור את הפסוקים הבאים: "כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי, עַד-עוֹלָם תּוּקָד" (ירמיהו י"ז:ד'); "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית" (דברים ל"ב: כ"ב) ושורה משירו של ביאליק " וניצוץ קדמון אחד עוד בלב קודח" (בשיר "כוכב נידח") ולפנינו כל מעשה הצתת האש - קדיחה (חיכוך) ויצירת חום רב , הפקת ניצוץ ויצירת אש. הפקת האש והבערתה יוצרים חום רב ומכאן קשר אפשרי בין המשמעויות השונות של השורש ק.ד.ח ושמה הערבי של הצמרנית, עד עצם היום הזה, "קָדְ'חָה" ( גם בערבית השורש ק.ד'.ח משמעו גם "להצית" וגם "לקדוח").
הצתת אש באמצעות הקשה באבן צור הייתה מקובלת בארץ עוד בתחילת המאה העשרים. מעיד אמוץ כהן (בנו הבכור של היישוב מוצא בואכה ירושלים ומורה ותיק לטבע שהפליא לכתוב על טבע הארץ): "לפני כעשרים שנה, בעוד הגפרורים היו חידוש בארץ, היו הפלחים משתמשים בצמר זה (של צמרנית הסלעים) להצתת אש: מקישים בקשת ברזל על קשת צור ומכוונים כך שהגץ יפול על צרור צמרנית יבשה המונחת בצד האבן. בנפול הגץ על העלים היבשים מנפחים בהם והאור מתלבה והולך. המעשנים היו מחזיקים תדיר במצנפת שבר צור וקומץ של עלי צמרנית, אין כצמח הזה להאחיז בו את האש" ומוסיף (הדברים נכתבו ב-1932) "כיום אין רואים הצתה פרימיטיבית זו אלא ביישובים נידחים ביותר".
שמן למאור
כבר מימי קדם נחשב שמן הזית כשמן המכובד ביותר למאור. שמן זית שימש להדלקת המנורה בבית המקדש ככתוב: " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד" (שמות כ"ז, כ'). פרשנים מאוחרים מרבים להדגיש שהמדובר בשמן זית טהור ומובחר מן המובחר כראוי לבית המקדש. לענין זה נזכיר, כמובן, את נס פך השמן שאיפשר את חידוש העבודה בבית המקדש ואת הדלקת המנורה לשמונה ימים ולזכר אירוע זה אנו חוגגים את החנוכה במשך שמונה ימים.
הזית נחשב באסלם כעץ מבורך על סמך הנאמר בפרשה "האור": "אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשמנו של) עץ מבורך עץ זית" (פסוק 49, תרגום אורי רובין).
פתילים
כדי להבעיר אש במשך זמן ממושך ובאופן שאפשר יהי לווסת את עוצמת הלהבה יש צורך בפתיל שקצהו האחד יהיה טבול בחומר הבעירה והשני יוצת. פתיל משובח אמור לאפשר יניקה של כמויות שמן מדודות, לא להישרף בקלות בעצמו, להאריך ימים ולא להעלות עשן.
סיבים צמחיים שונים הם המועמדים הזמינים לפתילות.
במסכת שבת (ב' א') מופיעה הסוגיה הבאה "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר". מקובל על הפרשנים שהמדובר ברשימת צמחים שחלקיהם עשויים לשמש כפתילות.
לגבי "לכש" "אידן" וחוסן" החוקרים חלוקים באיזה צמחים המדובר. לגבי הכלך, גם אם נסכים שהמדובר באותו הצמח הקרוי כיום בפינו באותו השם גם כיום הרי קשה להכין פתילות מהמוך הרך של פנים הגבעול. ראוי להזכיר שבמקור אחר מוזכרים סוגי צמר שונים: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה" (תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק ט' הלכה ג') אם כי אין המדובר בפתילות.
כיום, בעקבות עמנואל לעף מקובל ש"פתילת המדבר" המשנאית הוא אותו הצמח הנושא שם זה גם כיום ומכונה בשם " תפוח סדום" .
תוכנו של הפרי התפוח מכיל שערות משייניות ארוכות המתאימות ביותר להכנת פתילים. אחרים סוברים ש"פתילת המדבר" היא בוצין ממנו היו מכינים בעבר פתילות. הרומאים השתמשו במינים של בוצין (באירופה מצויים מיני בוצין בעלי גבעולים עבים וצמריים במיוחד בהשוואה למינים המופיעים בארץ) להצתת אש, להכנת פתילות ולייצור לפידים באמצעות טבילתם בחלב. מכאן שמו הלטיני של הבוצין Candela regia שפירושו " הנר המלכותי".
בנוסף לכל המועמדים האלה יש לציין שבהרי יהודה השתמשו בגבעולים היבשים והצמריים של הבלוטה הגלונית כפתילים למנורות שמן עדיין בראשית המאה העשרים.
נרות
הקידה השעירה "נדלקת" בפתאומיות בתחילת האביב בפריחה לוהבת ומכאן שמה הערבי "קָנְדוּל" הנגזר מהמלה הלטינית Candela שפירושה "נר".
אפרים הראובני נפעם אף הוא מ"זריחתה" המפתיעה של הקידה ולפי בנו, נוגה הראובני, הסיבה היא: "על שום הזריחה המיוחדת שלו קראו אבותינו לשיח בשם אזרח משורש זרח". מאחר ופריחת הקידה מופיעה ונעלמת בפתאומיות כך גם ההצלחה החולפת של הרשעים המתבטאת בפסוק " ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן: ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא" (תהילים ל"ז: ל"ה –ל"ו) לפי אותו מקור "מתערה" משמעו מתגלה מלשון ערה- ערום ועריה.
פקעתה של הסתוונית מזכירה נר שמן מחרס והיא רעילה ביותר, לכן מתקשרת לעסקי כישוף מכאן שמה הערבי " סִרְגֶ'ת אִל ע'וּלָה " לאמור, "נר החרס של המכשפה" . המילה הארמית "שרגא" פירושה נר או מנורה.
מיני הבוצין הם בעלי פרחים בוהקים בצבע צהוב והפריחה מזכירה, נרות או מנורות. משמעות המילה " בוצין" בארמית הוא "נר" ומכאן שם הצמח. "בוצינא קדישא " (= "המאור הקדוש") הוא תוארו של ר' שמעון בר יוחאי בספר הזוהר, מקובלים וחסידים מכנים בשם זה את רבניהם הגדולים עד עצם היום הזה. לפנים נודע הבוצין בארץ בשם " נר דוד", זאת בהשפעת השם הגרמני" נר הקיסר" - ומי יאה לבוא תחת שמו של הקיסר ירום הודו אם לא דוד המלך.
מנורות
לפי ספר שמות (כ"ה: לא" – ל"ז) מתוארת המנורה: " וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים: מְשֻׁקָּדִים--כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה--לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ" במקום אחר (תלמוד בבלי, מסכת מנחות כ"ח :ב') מתוארים חלקי המנורה: "וגביעין למה הם דומים? כמין כוסות אלכסנדרייה. כפתורים למה הן דומים, כמין תפוחי הכרתיים. פרחים למה הן דומים? כמין פרחי העמודין".
בני משפחת הראובני אפרים, חנה, אילת השחר ונוגה הקדישו מחשבה רבה לקשר בין דמותה המתוארת של המנורה ולדימיונה למיני מרווה שונים, עיקרי תורתם הם כדלהלן:
א. המרוות מצטיינות בפרחים מאירים "למרחקים שופע אור פרחי המוריות (כך מכנים בני המשפחה את המרוות) אורות נפלאים: בני גוני הוורוד, הארגמן, הצהוב וביניהן אור לבן בוהק ..."
ב. הסתעפות ענפי המרווה הנגדיים מזכירים מבנה של מנורה: "קח מוריה ישראלית (= מרוה ארץ –ישראלית) בעלת שישה קנים והפנה את השניים האמצעיים למישור של ארבעת האחרים והרי לפניך הסתעפות בתבנית המנורה".
ג. במבנה המנורה רוכזו צורות של חלקים מיני מרוות שונים.
ד. המנורה הייתה מקושטת בגביעים, אלו גביעי מרוות ירושלים הנשארים על הצמח זמן רב לאחר נשירת הפרחים.
ה. "תפוחים כרתיים" אלו עפצים דמויי תפוחים המצויים על מין מרווה הגדל בכרתים. "תפוחים" אלו היו בעלי מוניטין ונחשבו מאד בימי קדם גם מחוץ לארץ מולדתם.
להבהרת סוגיה זו נחלץ פרופ' אבינועם דנין שדן ארוכות בעניין המרווה ותבנית המנורה (ראה "מנורת שבעת הקנים" באתר "צמחיית ישראל ברשת"). הוא בדק בהרחבה את המרווה "נושאת התפוחים" הגדלה כרתים ותיעד כיצד מרווה זו נאספת גם כיום למאכל ולמרפא ששמה הולך לפניה כיום כמו בימי התלמוד, ובכך תרם רבות לחיזוק דברי הראובנים.
העברת האש
במיתולוגיה היוונית מסופר אודות פרומתאוס שגנב את האש מהנפחיה של הפייסטוס (אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית) אשר במרומי אולימפוס לתיתה לבני האדם לבל יסבלו מהקור. הגניבה בוצעה באמצעות הטמנת פחם בוער בתוך קנה חלול של כלך מצוי . הרקמה הפנימית היבשה של הגבעול מצטיינת בבעירה אטית ללא שריפת הקליפה החיצונית. כך נושא הקנה הבוער מבפנים יכול להבריח את האש ללא רואים ובעת ובעונה אחת לא לכוות את אצבעותיו. עד היום ספנים בים התיכון נוהגים להשתמש בקני כלך מצוי הבוערים לאט להצתת מקטרות על הסיפון מוכה הרוח.
עצים מקודשים מאירים וזורחים
כאשר שואלים בכפרים הערביים והדרוזים בארץ אודות אירועים מוזרים המתרחשים סביב עצים מקודשים,
יש המספרים אודות עצים מקודשים מסוימים הזורחים ומאירים בלילות. הדוברים מקפידים לציין ש"רק
המאמינים רואים אורות אלו". כך מתיישבת מעצמה הסוגיה מדוע בני אדם רגילים אינם מבחינים בתופעה זו.
כך מסופר על עץ השיזף של שֵׁיח' רָאבִּיס שברכז העתיק של מעָ'אר, שב-1998 התפללו אנשים בחושך מתחת לעץ ולפתע הבחינו בהילת אור סביבו וכך גם אודות חָרוּבָת מָר אֶליִאָס בכניסה לכפר עִבְּלִין "ממנו היה בוקע אור בלילות".
סיפורים כאלה נפוצים גם אודות קברים קדושים אצל הדרוזים, כמו קבר סיִדְנָא אבּוּ חוּסֵיין באָבּו-סְנָאן, במָקַאם אָבּו-עָבְּדָאלְלָה בעוספיה ואָלְמֻבַּרַאכָּה שבכפר בירכא. מספר פרופ' יששכר בן עמי אודות אחד מקברי הצדיקים שבמרוקו "מול טריא (קבר קדוש) יש עץ מלא קוצים והמסורת מספרת שלהבות יורדות מהשמים ומאירות אותו בלילה".
לפי עדויות קדומות, האלה אשר בממרא (כן זו לא טעות, במקום היו בתקופות היסטוריות גם אלון ובאתר סמוך גם אלה) נצפתה כולה בלהבות אך לא אונה לה כל רע. ומסביר חוקר הדתות השמיות ויליאם סמית-רוברטסון (William Smith Robertson) "מאחר ואורות הוצתו מתחת לעץ והחגיגה הייתה לילית, אין זה, קרוב לוודאי, יותר מאשר אשליה אופטית שהוגזמה על ידי דמיון של אמונה קדומה, אמצעי מלאכותי לקיום האמונה שהייתה קשורה פעם בעצים מקודשים".
סיפורים דומים על עצים מקודשים אפופי להבות בעת חגיגות דתיות "מתועדים" במזרח הקרוב, ואין ספק שהאמונה העמוקה והדמיון המזרחי "חגגו שעות נוספות".
*
כעת, בימי החנוכה לא נותר לנו אלא לצאת לשדה לחזות בפרחי הכרכם החורפי המאירים בשדות, המכונה בחיפה בשם "פרח חנוכה".