הדפסה

מבט בוטני על "גינת הבר" למאיר שלו

כתב אמוץ דפני   09/01/2018

"גינת בר" של מאיר שלו הוא ספרו האינטימי, מעין יומן לא סדור, של מי שיש לו שיח וסיג עם קטני הארץ. זאת מנקודת המבט של עובד הגינה מסור הרכון על ברכיו ומטפח את חלקת האלוהים הקטנה שלו. זה ספר של רשמים אישיים שאינו מהווה מסמך גנני או בוטני, ואינו מתיימר להיות כזה, ובכל זאת אמוץ דפני היה יועץ בוטני נסתר...

בספרות הגננית נפוצה הסוגה הפורמלית של מדריכים מפורטים כיצד לטפל בצמחים השונים כדי להשיג הצלחה מיטבית בגידולם, בטיפוחם ובמראה האסתטי (ולעתים הנוקשה, תלוי באסכולה הגננית) של הגינה. לעתים פחות מצויות נפרשים רשמיו האישיים של הגנן אודות יחסיו הקרובים עם בני טיפוחיו ושאר הברואים המאכלסים את הגינה. בספרות, במקרים רבים, הגינה מהווה מיקרוקוסמוס להוויות העולם וכוחות הטבע הפועלים על האדם המתפעל מהם ואפילו כזירת הקיום הסמויה והסמלית של דמויות ומשפחות.

"גינת בר" של מאיר שלו הוא ספרו האינטימי, מעין יומן לא סדור, של מי שיש לו שיח וסיג עם קטני הארץ. זאת מנקודת המבט של עובד הגינה מסור הרכון על ברכיו ומטפח את חלקת האלוהים הקטנה שלו. זה ספר של רשמים אישיים שאינו מהווה מסמך גנני או בוטני, ואינו מתיימר להיות כזה, אך הכולל נסיון מקצועי רב והתבוננויות מדויקות שהן על סף המחקר. ברשימה זו אדגים מקצת המידע המובא בספר מנקודת המבט הצרה של מדע הצמחים והפולקלור הבוטני.

על החצבים: מטבע הדברים הוגה המחבר חיבה רבה לחצבים המחיים את הסתיו ומפליאים בכושר התחדשותם ובפריחתם האמיצה בסוף הקיץ: "טיב פריחתם של החצבים הוא תוצאה של החורף הקודם ולא של החורף הבא. בצל שקיבל די גשם, גדל והעמיק שורשים, הצמיח עלים גדולים ורבים שסיפקו לו מזון בהטמעת אור השמש - צבר די מזון וכוחות ויכול לפרוח פריחה מרשימה, אך זו מעידה על גשמי העבר ולא מנבאת את העתיד. שמעתי, הרכנתי ראש, הודיתי שמבחינה מדעית הם צודקים, אבל כבר כמה שנים התחזיות השנתיות שלי מדויקות יותר מתחזיות של חזאים מקצועיים, ועם הצלחות אינני מתווכח, בעיקר אם הן שלי" (עמ' 21). במקום לעמוד על טיבם וטבעם של הנתונים, הנמצאים במחלוקת מאז ימי יוון הקדומה, מעדיף המחבר את דרך ההומור כפתרון. זה, כמובן יתרון עצום על פני החוקרים החייבים להתמודד עם עובדות.

השורות הבאות, בניסוח מתאים (ובהצגת נתונים מסודרים), מהוות למעשה את תמצית המחקר אודות מה שידוע לנו אודות ייצור הזרעים בחצב והתחרות על מאביקי הפרחים בעונה זו. להשערותיו של המחבר יש עדויות מוצקות בספרות המדעית: "החצב נוקט דרך אחרת: הוא מתרחק מן ההמון המלבלב ופורח דווקא בסוף הקיץ. מצד אחד, זאת העונה הקשה והשחונה ביותר, אך מצד שני, דווקא משום כך הוא הפרח היחיד בשטח, ובעצם כמעט יחיד... אני מעז לשער שלמדיניות הזאת יש עוד יתרון: הזרעים שיתפתחו אחרי ההפריה לא יצטרכו להמתין חודשים ארוכים עד בוא הגשם. הם יבשילו רק בסוף הקיץ ולא יהיו חשופים לאורך זמן לקרני השמש, ליובש ולבעלי חיים רעבתניים" (עמ' 18).
החצב נשתל בבתי קברות (שניים משמותיו בערבית הם "בצל בתי הקברות" או "בצל המתים") עקב פרחיו הלבנים המעידים על צדקת המת. לפי עדותו של המחבר התצפית האישית קדמה לידיעה אודות סמליותו של החצב: " ... אחרים שתלתי בבית הקברות בנהלל בין קבר אמי ובין קבר אחיה מנחם. אני חושב שהם נהנים מהסידור הזה ודומה שגם החצבים נהנים, כי פרחו שם כבר באותה שנה עצמה ומאז הם הולכים ומתרבים. אגב, אחרי שעשיתי זאת נודע לי ששתילת חצבים בבתי קברות היא מנהג מקובל בקרב הערבים, שרואים בצבעו הלבן של החצב עדות לניקיון כפיו של המת" (עמ' 19). רעיון זה מופיע גם ב"שתיים דובים":  "עם גילוי העצמות של התינוקת לקחו איתן, דוביק ורותה ארבעה בצלים גדולים של חצבים והלכו לבית הקברות. שניים מהם ניטעו על שרידי התינוקת ושניים מעל קברו של נטע" (עמ' 363-4(. לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון כפי שכבר כתב נתן יהונתן: "בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת נִדְלָקִים / עַל אַדְמַת-הַקְּבָרִים הַנֶּעֱזֶבֶת / כָּל נֵרוֹת-הֶחָצָב הַלְּבָנִים / אַזְכָּרַת-נְשָׁמוֹת עֲצוּבָה".
על הפצת הזרעים: חלק גדול מעבודתו הסיזיפית של גנן טבע אמיתי של צמחי בר, היא איסוף הזרעים מהצמחים, ניקוים והכנתם לעונת הזריעה. עיסוק זה מגלה, בהכרח, עולם שלם של דרכי הפצת הזרעים בעולם הצמחים.

אפשר להכליל שקיימות שלוש דרכים עיקריות להפצת זרעים: למרחק: כדרך הסביונים באמצעות ציצית שערות ("סבאים"), ממש ליד צמח האם, כדרך הרקפות והפצה למרחק "בינוני" כדרך הפרג.
הקריאה בספר חוסכת את כל הפירוט המדעי ואת ההנמקות האקולוגיות והאבולוציוניות להתאמות אלו. המחבר, כדרכו, מייחס, תכונות דומות לבני האדם ולרגשותיהם: "אבל כשזרעים של סביון או של זקַן הסב מתעופפים מעל לגינתי ונעלמים במרחקים, הם מעוררים בלבי כמיהה והתרגשות בצד החרדה לגורלם. הם מעלים על דעתי נוסעים גדולים ומגלי ארצות, תחילה אנשים ששטו לאורך החוף ואולי נסחפו ללב ים ולמקום אחר, ואחר כך אנשים שלא נסחפו אלא בנו רפסודה וגילפו משוטים... והפליגו אל לב ים בתקווה להגיע למקום טוב יותר. מדוע עשו זאת? יש לאדם יצר נדודים ויש לו סקרנות ודמיון, וגם מצוקות שונות יכולות לעורר אותו שיעקור ממקומו, אבל כדי לצאת לדרך כזאת צריך גם מנה גדושה של אומץ ואופטימיות, ואולי גם של חוסר בררה וייאוש. את כל זה קשה לייחס לצמחים, אבל גם בקרבם יש נודדים ויש יושבי בית, וכדי :לראותם לא צריך להפליג אל מעבר לשבעת הימים. די לצאת אל גינת הבר ולהתהלך בה בעיניים פקוחות.." (עמ' 70).
ב"שתיים דובים": "הסביון מעיף את הזרעים שלו מבלי לדעת לאן. רחוק רחוק....שם, מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב . והם שולחים את ילדיהם לשם" ( עמ' 173). התיאור הבא כמו נלקח מספר בוטני על הפצת הזרעים: "הרקפת זורעת את זרעיה לידה ממש. כשאני כותב "זורעת" אני מתכוון לכך. לפני הבשלתם היא מכופפת כלפי מטה את העוקצים נושאי ההלקטים — הפרות שבהם נמצאים הזרעים — ואף מצמידה אותם לאדמה, כדי שבהיפתחם יישמטו הזרעים סמוך לה "(עמ' 67). ההגיון האבולוציוני שבתופעה מוסבר במקום אחר: "הרקפת אומרת בלִבה ...אם אני הצלחתי לנבוט כאן, לצמוח, לעשות פקעת, עלים, פרחים וזרעים, סימן שזה מקום טוב, כדאי שגם הילדים שלי יגדלו בו. אבל גם לסביונים יש הגיון: כאן בסדר ילדים, בהחלט בסדר, אבל שם מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את הילדים לשם" (" שתיים דובים" עמ' 73). דומה, בספר הנוכחי: " ילדי הרקפת גדלים קרוב מאוד להוריהם. מישהו אף דימה באוזניי את חלקות הרקפות למגורים בקיבוצים של פעם, שגם בהם אפשר היה לראות את בתי ההורים, בתי הילדים ובתי התינוקות, הנפרדים זה מזה והולכים ומתפשטים". (עמ' 67 -68).

קרוב לוודאי שרוב הבוטנאים לא מעלים בדעתם עד כמה קשה ועדינה היא מלאכת איסוף הזרעים בפרג: "התובעני מכולם הוא הפרג. זרעיו הקטנטנים מתפתחים בתוך פרי מסוג שכבר הזכרתי, שקרוי הלקט. להלקטים של צמחים שונים יש צורות שונות, וזה של הפרג נראה כמו פעמון הפוך שמכסה עגול סוגר מעל את מדוריו הפנימיים. בהבשילו הוא הופך את עורו מירקרק לצהבהב ואף לחום בהיר, פתחים זעירים נפערים אז מתחת לשולי המכסה סביב־סביב, וכשהגבעולים נעים ברוח נשפכים הזרעים דרכם וצונחים ארצה כמו מלח מתוך מלחייה, סמוך לצמח האם. כך יוצר הפרג את השדות האדומים הנפלאים שלו בטבע". (עמ' 167).הזרעים בתוך הפרי המטלטל משמעים קולות קרקוש. תיאר זאת היטב זלמן שניאור בשירו "פרגים": "וְעָבַר רוּח מָצוּי וְקִשְׁקְשׁוּ הַפְּרָגִים, כְּקֻפְסוֹת הַשַׁמָשִׁים בִּשְׁעַת לְוָיָה גְּדוֹלָה".
תצפיות ממקור ראשון: בספר משובצות תצפיות רבות שחלקן נבדקו מדעית רק לאחרונה. למשל, תיאור אסוף אבקת האלון המצוי על ידי דבורי הדבש פורסם, בארץ, רק ב- 2015. תיאורו של שלו מוסיף את ממדי הקול והצבע שאינם בפרסום המדעי המדויק : "כששמעתי את המקהלה האדירה הזאת בפעם הראשונה לא הבנתי מה אני שומע. עד שהתקרבתי אל האלון והרמתי את ראשי וגיליתי שהקול עולה מבין הענפים. מאות דבורים עמלו שם, ארוּ אבקה מפרחיו וזמזמו בעוז. נכנסתי תחת חופתו ועמדתי ליד הגזע ועצמתי את עיניי ושקעתי בשירת הדבורים מכף רגל עד ראש, ומאז אני עושה זאת שנה־שנה. איזה קונצרט נפלא הוא זה, עדין ומלא, ... הכוורת מלאה פיות רעבים, המזווה התרוקן בחודשי הסגריר, צריך להביא אבקת פרחים וצוף, לייצר דבש, להאכיל את המלכה ואת הרימות, להקים עוד דור של פועלות" (עמ' 134).
כל מי שחקר את הבעיות הניצבות בפני פרחים החשופים לגשם, מודע להתאמות השונות למניעת נזק לאברי הפרח העדינים ובמיוחד לאבקה העשויה להישטף במקום להגיע לפרח אחר.
בארץ מצויים שני מינים של זלזלת: זלזלת מנוצה וזלזלת הקנוקנות. רק בעל ידע בוטני ורגישות ספרותית עשוי להגיע להבחנה הבאה: "הזלזלת פורחת לא רק בטבע אלא גם בסיפור יפה של ס' יזהר ושמו "הו, הו, הזלזלת". במציאות פורחת הזלזלת רק בעונתה, אבל האמנות לא מחויבת לחוקי הטבע, ובסיפורו של יזהר היא פורחת בכל פעם שאתה קורא אותו, כלומר בכל עונות השנה. ורק מעובדה חשובה אחת איני יכול להתעלם, שהזלזלת של יזהר היא זלזלת הקנוקנות, ואילו אצלי בגינה פורחת הזלזלת המנוּצה. זאת אני יודע משום שיזהר תיאר זלזלת שפרחיה צהבהבים ונוטים מטה כדי להתגונן מפני הגשם, ואילו הזלזלת המנוצה פרחיה לבנבנים ואינם מתגוננים מפני הגשם כי היא פורחת בקיץ. (עמ' 239).

הספר משופע בתצפיות מרתקות ומאד אישיות אודות בעלי החיים (סוד גלוי הוא שקל יותר להתחבר ולכתוב על בעלי חיים מאשר על צמחים). לכמה מבעלי חיים מהוים הפרחים את זירת חייהם: "..."ויש עוד עכביש שאני נהנה להתבונן בו. הוא חי בתוך הפרחים ממש, מקום טוב והגיוני לארוב בו לחרקים. מבנהו מזכיר את גוף הסרטן וגונו משתנה כגון הזיקית: הוא לבן בין פרחי הזלזלת והחצב, ואדמדם על האַלמוֹן, ונוהג להתגנב אל הטרף אט־אט או לעמוד ולהמתין בלי נוע, בזרועות פרושות. החרק המתפלש לו בפרח, זולל וסובא ומתענג על האבקה ועל הצוף, לא מרגיש בנוכחותו ובהתקרבותו, ולא חש בסגירתן האטית של הזרועות הפרושות עד שהן מתהדקות סביבו. בגלל דמיונו לסרטן זעיר זכה העכביש היפה הזה בשם המכוער סרטָביש, אבל בגלל שדה הציד שלו יש לו עוד שם: יַפרוּחית". (עמ' 215). רק מי שמורגל לשבת ולדבר עם הפרחים יכול לשוחח גם עם העכבישים המבקרים אותם.

אחרית דבר: "גינת בר" היא דוגמא נפלאה לשימוש המדויק והנכון בצמחי הארץ לתיאור רגשותיו של הפרט ולהסמלה היכן נטועים שורשינו האמיתיים. מבעד לעדשה הצמחית המחבר בוחן את אורחותינו ויחסינו עם העולם שמסביבנו בארץ הזו. תכונות הצמחים והתהליכים שבעבודת הגינה מנוצלים היטב בקשת הרחבה שבין מגע אישי עדין וחומל (כמו החיפוש המייגע אחר זרע אחד של רקפת שהלך לאיבוד (עמי 198) וכלה ביחס ההמוני והקולני אל "חיק הטבע" (עמ'  10-9) המשקף מציאות רחבת היקף.

 

גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים