הדפסה
קטלב מצוי

צמחים ועיסקי משפחה

אמוץ דפני וסלאח עקל ח'טיב   07/05/2017

יחסים בין בני המשפחה והדמויות הפועלות בה משולים, לעתים קרובות, לצמחים מסוימים או לתופעות הקשורות בהם. כבר בתהילים (קכ"ח:ג') נאמר "אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ". כל מי שראה גפן עמוסת אשכולות הנסמכת על הבית ואת החוטרים הצעירים והרעננים הצומחים מגזעו המרכזי של עץ הזית לא נזקק לשום פירושים נוספים.

בעלים ונשים
מספרים שאיש אחד היו נשוי לשלוש נשים. יום אחד רצה האיש לבחון מי מהן אוהבת אותו יותר מהאחרות. שאל את הראשונה באיזה מידה ובאיזה צורה היא אוהבת אותו?. ענתה לו "כמו שתיית מים לאחר אכילת סוכר". שם האיש סוכר בפיו שתה מים ונעלמה המתיקות. שאל את האישה השנייה "האם את אוהבת אותי, כמה ואיך" ונענה "אני אוהבת אותך כמו שתיית מים לאחר אכילת דבש". אכל האיש דבש, שתה מים ונעלם הטעם המתוק. שאל את האישה השלישית "האם את אוהבת אותי, כמה ואיך". ענתה האישה השלישית "אני אוהבת אותך כמו שתיית מים לאחר אכילת בלוטים". כעס האיש וסילק אותה מעל פניו. למחרת נמלך האיש בדעתו הביא סוכר, דבש ובלוטים. אכל סוכר ושתה מים ונעלמה המתיקות, טעם מהדבש ,שתה מים ונעלם הטעם המתוק, אכל בלוטים ושתה מים ואז נעשה לו מתוק בפה. אמר אז האיש "זו האישה הפקחית שאוהבת אותי". כך מציין הפתגם "כמו שתיית מים לאחר אכילת בלוטים" דבר הבא בעיתו. לפי אורי אליאב ע"ה, איש טירת צבי , באזור ג'נין רווח הפתגם "אתה רצוי כלגימת מים לאחר בלוטים" (בַּרִידָק מִתְ'ל שַׁרְבַּת אִלְמַיִה וּרַא אִל בַּלוּט, بريدك مثل شربة الميّة ورا البلوط). על טעמם מר של הבלוטים מעיד אסף הרופא בן ברכיה (רופא יהודי, שחי בארץ ישראל, במאה השישית, על שמו המרכז הרפואי אסף הרופא) ב"ספר הרפואות":"האלונים (הבלוטים) קרים ויבשים בגוף, מחזקים את הבטן וכוחם בגוף (כלומר אחרי אכילתם) נטל (כבד ומכביד) כעפר..."
מסופר אחד אודות אדם אחד שאשתו הייתה אוכלת כל הזמן רק עדשים, כפי שאומר הפתגם " העדשים  הבשר של העניים" (אֶלְ-עַדַסְ לַחְמִתְ אֶלְ-פַקִיר, العدس لحمة الفقير). דבק בה ריח העדשים, מאס בה בעלה   וגירש אותה מעליו  הלכה. האישה אצל אביה שם  אכלה שומר.  בא בעלה  לבקרה לשכנעה לחזור והיא הסכימה כאשר היא מדיפה  ריח של שומר ולא של  עדשים. אומר הפתגם "העדשים גרשו והשומר החזיר אותה"  אֶלְ- עַדַסְ טַלַּכְּהָא וִּא-שוֹמַרְ רַדְּהָא,  العدس طلقها والشومر ردّها).  במובן המילולי העדשים גרמו למתן גט לאשה והשומר הוא שעזר להחזיר אותה. חשוב לציין שבמטבח הערבי המסורתי תמיד יככב התבשיל המורכב משומר (פשוט) ומעדשים, כך נוצר תבשיל זה  משומר שאוהב הבעל ומעדשים שאוהבת האישה! ויש שלום בית.


כלות וצרות אחרות
לא תמיד מאושרים הבעלים מהנשים שנפלו בחיקם ולעתים קיים הרצון להיפטר מהן. מענין שכמה פתגמים המביעים אי שביעות רצון זו קשורים לעניני הסקת הבית שהוא אחד מתפקידיה העיקריים של אשה טובה וחרוצה. כך ייאמר: "מי שרוצה שאשתו תמות יבעיר לה עצי תות" (אִלִּי בַּדּוּ מָרַתוּ תְמוּתְ יוּקִדִֵלְהָא חָטַב תוּת, اللي بدو مرتو تموت يوقدلها حطب توت). תות הוא עץ הסקה גרוע ומעלה הרבה עשן. לעומת זאת "מי שרוצה שאשתו תזכה לאריכות ימים יבעיר לה עצי גפנים" (אִלִּי בַּדּוּ מָרַתוּ תְעִישְׁ יוּקִדִֵלְהָא עָרִישְׁ, اللي بدو مرتو تعيش يوقدلها عريش). עצי התות קשה להבעירם, הם מעלים עשן רב ואינם מחממים את הבית ואז ויהיה קר לאישה והעשן עלול להזיק לבריאותה, לעומתם עצי הגפן נדלקים בקלות, מחממים את הבית מהר ואינם מעלים עשן. בדרום עמק הירדן רשמנו את הפתגם הבא: "החוטבת אשחר שחורה ולא יפה החוטבת קידה גברת האדון" (חַטָאבִּת אַסוּוֵייד סוּדָה אִם סָלְוָודִי - חַטָאבִּת אִל קָנְדוּל סִית אִל רָאִיס", حطابة السوّيد سودة أم السلودة وحطابة القندول ست الرئيس). בדרום עמק הירדן רשמנו את הפתגם הבא: "החוטבת אשחר שחורה ולא יפה החוטבת קידה -  גברת האדון". האֶשְׁחָר הוא עץ שאינו טוב להסקה  אך קל יחסית לחוטבו. לכן מי שחוטבת אותו היא לא "שווה". לעומתה הקידה, למרות קוצניותה הרבה והטרחה לאוספה, היא ראויה ביותר להסקה. מי שחוטבת אותה  נחשבת    לעקרת בית מוצלחת.

הצרה נחשבת פחות מהאישה הראשונה, לכן כאשר יש צמח הדומה למין אחר מוצלח יותר ממנו (כלומר טעים או יפה יותר) מכנים צמח אותו כ"צרה" של צמח "טוב" ממנו והדומה לו במראה.
 קוציץ סורי: "צרת העכובית" (דּוּרִּתְ אֶלְ עַכּוּבְּ, ضرّة العكوب), העכובית (הגלגל) ראויה למאכל וטעמה משובח ביותר ולעומת זאת אין כל תועלת בקוציץ.
אחילוף: "צרת הלוף" (דּוּרִּתְ אָלְ'לוּף, ضرّة اللوف), הבדוים בדרום עמק בית שאן אוכלים את העלים כמו עלי הלוף (זאת לאחר בישול ארוך והחלפת המים כמה פעמים להרחקת הגבישים הצורבים המצויים בעלים), בפקועה (בגלבע) לא אוכלים את האחילוף מאחר ו"הוא פחות טעים".
נירית הקמה: "צרת השומר" (דּוּרִּתְ א' שׁוֹמְר, ضرّة الشوم) הנירית נחשבת כפחות טעימה מהשומר.
בקבוקון (מקומט)  וגם חטוטרן:"צרת החרדל" (דּוּרִּתְ  אֶלְ חַרְדָל, ضرّة الخردل), שם קיבוצי למצליבים הנחשבים פחות טעימים לעומת החרדל הלבן.
 מרמר (מרוביון) מצוי: "צרתה של המרוה הריחנית" (דּוּרִּתְ אִל חוּוֶיְחָה, ضرّة الخويخة), הצמחים דומים זה לזה אך למרוה הריחנית בשומת משכרת ומכינים ממנה תה טעים, בעוד חליטה המוכנה מעלי המרמר מרה במיוחד ומשמשת כתרופה).
בוצין הירדן: צרתו של הבוצין המפורץ (דּוּרִּתְ אֶלְעַוָרְוָור, ضرّة العورور) מין נחשב כפחות מוצלח להכנת מטאטאים לעומת הבוצין המפורץ שענפיו היבשים גמישים יותר ופחות שבירים.
דווקא הכלה שהיא, כידוע, נאה וחסודה זכתה לפחות תשומת לב לעומת הצרה האמורה להיות "מרשעת". כליל החורש המהודר בפריחתו הוורודה (למרות שהכלה אמורה ללבוש לבן) מכונה בערבית בשם "כלת החורש" (עָרוּסְ אֶלְ עָ'בִּה, عروس الغابة). אמיתה גדולה מכונה בשם "שוק הכלה" (סָאקְ אֶלְ עַרוּסְ, ساق العروس) על שום גבעוליה החלקים והמלבינים. בעירק השם המקביל לצמח, מאותה הסיבה, הוא הוא "פרק ידה של הכלה" (זִנְדְ אֶלְ עַרוּסְ, زند العروس).

אבות ובנים
על בן הדומה לאביו נהוג לומר "התפוח לא נופל רחוק מהעץ", אם כי אין בכך שום רמז אם המדובר בבן מוצלח או פוחז, הציון הוא הדמיון להורים באשר הם. כאשר רוצים לתאר אדם שמעשיו נלוזים והוא בן למשפחה טובה, משתמשים בביטוי "חומץ בן יין". מקור הביטוי בסיפור אודות רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, שהיה תופס גנבים, ביניהם גם יהודים, והיה מסגירם לשלטונות הרומאיים ועל כך כינה אותו ר' יהושע "חומץ בן יין". מקור הביטוי בתלמוד: "הביאו לרבי אלעזר ברבי שמעון והיה תופס גנבים. שלח לו רבי יהושע בן קרחא: חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה" (בבלי, בבא מציעא, פ"ג, ע"ב).
 הבדוים בגליל באזור הגלבוע מכונה אלת המסטיק או שיחים סבוכים בשם "זרד". כאשר רוצים לתאר בן מוצלח לאב כושל מביעים זאת בפתגם "ורד מן זרד" (וַרְד מִן זַרְד, ورد من زرد) ולהיפך "זרד מן ורד". פתגם דומה גורס: "הוי כמה קוצים יוצאים מוורדים וכמה וורדים יוצאים מקוצים" (אַכָאםְ וָרְדִה חַלַּפַת זַרְדִה וּאַכָאם זַרְדִה חַלַּפַת וָרְדִה, أكام وردة خلّفت زردة وأكام زردة خلّفت وردة). במקורותינו, נאמר, בכמעט אותן המלים: "מן סניא נפיק ורדא" (מן הסנה, כלומר פטל, יוצא ורד. שיר השירים רבה, ב, א':ו') הכוונה היא לתלמיד חכם שיצא מבין ריקים ופוחזים. אותו פתגם ממש עדיין שגור בפי הדרוזים בגליל: "הרבה שיחי פטל הולידו וורדים" (כָאם עֻלֵקָה חָ'לַּפַת וָרְדִה, كام عليقة خلّفت وردة).
פתגם נוסף מאותו אזור ומאותה עדה "לעתים הוורד הוליד זרד" (כַם וָרְדִה חַלָפַּת זָרְדִה, كام وردة خلّفت زردة). אדם שירש תכונות שליליות הן מאביו והן מאימו מתואר באמירה: "אם אבא שלו בצל ואמא שום, מאין יהיה לו ריח טוב ?" (אִדָ'א אֶלְאַבּוּ בַּצַל וּאִלְאִם ת'וּם, אֶלְרִיחָה אֶלְטַּיְיבִּה מְנֵין בָּדְהָא תְקוּן, إذا الأبو بصل والإم ثوم، الريحه الطيبة منين بدها تكون).
אצל הארמנים, בעיר העתיקה בירושלים,  אומרים על בן לא מוצלח לעומת  הוריו  ה"ורוד הביא לעולם קוץ" (وردة مخلفة شوكة, וָרְדִה מְכַלְפִה שׁוֹקִה). אותו פתגם מצוי גם בכיוון ההפוך "הקוץ הביא לעולם ורד". כאשר רוצים לציין שפלוני הוא  צאצא למשפחה טובה אומרים  "פרחים צומחים מבצלים" (  الزهور بتطلع من البصل  אֶ-זְהוּר בְּתִטְלַע מִן אֶלְבַּצַל) . הרי מיטב הפרחים היפים מקורם בבצלים.

 כאשר רוצים לציין שלא מצפים לגדולה מצאצאיו של פלוני, אומר הפתגם הנפוץ אצל הדרוזים בגליל, "אינך יכול לעשות מהמרוה מָלְמָד" (מָא בְּנְעַמַלְ מִן אֶלְ גַ'עְסָאס מַסָּאס, ما بنعمل من الجعساس مسّاس). ענפיה של המרוה הם רכים ולעולם אי אפשר להכין מהם מלמד בקר שצריך להיות קשה וחזק. כאשר יש במשפחה בן יחיד שאינו מוצלח במיוחד ואין לו שותפים לירושת ההורים אומרים אודותיו: "תתפנקי לך הוי חלמית לא נמצא כרגע ירקות חוץ ממך" (אִדָלָלי יָא חֻ'בֵּייזָה מָא פִי פִלְחֻ' אוָאת עֵ'יר אִנְתִי, ادللي يا خبيزة ما في الخضراوات غير انتي). הכוונה היא "אתה מפונק מאחר ואין מי שיתחרה בך למרות שאתה לא משהו מיוחד". חלמית היא צמח אשפתות שאוספים אותה בחינם ללא השקעה ואינה טעימה במיוחד אך היא זמינה ונמצאת בהישג יד ולכן היא יכולה "להתפנק" מאחר ואין לה מתחרים.
שמו העברי של הקטלב גזור מצירוף המלים "קטל את אביו" שם זה נתחדש בעקבות שמותיו בערבית "קָתְלָבּ" (قتلب) או "קָאתֶל" (قاتل) שמשמעם הרע או הקוטל. מכאן משתמע שהפרחים הורגים, כביכול, את הפירות שהם הדור הקודם. הסבר זה מבוסס על הסתכלות בטבע המראה שפירות הקטלב נשארים זמן רב על הצמח וכמעט נפגשים עם הפרחים ה"גורמים" לנשירתם. הסיפור העממי המודרני קושר את צבעו האדום של הגזע בנער חמום מח שהרג את אביו באבחת נבוט בעת מריבה אודות נערה יפה. מהנבוט המוכתם בדם האב צמח הקטלב ומאז אדום העץ. סיפור זה מסביר הן את שם הצמח והן את הצבע המיוחד של הגזעים.

מתוך הספר : צמחים שדים ונפלאות - צמחי ארץ ישראל בפולקלוק.
אמוץ דפני וסלאח עקל ח'טיב

 

גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים