הדפסה
שיזף  מצוי

צמחים, נסים ונפלאות - אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

גם אחרי חנוכה מותר לספר על הניסים ועל הנפלאות   20/12/2012
בעולמם של קדמונינו היו נסים ונפלאות חלק בלתי נפרד מההוויה היומית. רבים מהאירועים הבלתי שגרתיים, במיוחד אלו הקשורים במחזות טבע מאיימים ולא צפויים, יוחסו לכוחות עליונים ולגורמים שמעבר לבני אנוש. ככל שהאמונה הייתה עזה יותר כך רבו החזיונות הייחודיים והתופעות הבלתי מוסברות שכמה מהם קשורים בצמחים ובמיוחד בעצים מקודשים.
צמחים זורחים ומאירים
אחד ממיני השרכים הגדל בסלעים נקרא בשם "דנדנה רפואית" ומצטיין בעלים מפורצים בעלי אונות מעוגלות. צידם התחתון של העלים מכוסה בקשקשים חומים זהובים (שהם המנבגים) . קשקשים אלו העניקו לו את שמו הערבי "עִשְׁבֶּת אִל דַ'הָבִּיָה" כלומר "עשב הזהב". בגולן מספרים שהצמח קשה להבחנה ביום אך מאיר כזהב בלילה. כדי שימצאו את הצמח, באור יום, יוצאים בלילה עם קנה חלול מלא אפר. כאשר מבחינים בנצנוץ של הדנדנה נושפים עליה מעט אפר וכך מוצאים אותה בבוקר שלמחרת ואוספים אותה לצרכים רפואיים (בעיקר לריפוי פצעים, שמה האחר בערבית "עִשְׁבֶת אִל גוּ'רוּח שמשמעו "עשב הפצעים").
הנוסע היהודי ר' פתחיה מרגנסבורג (בן המאה השתיים עשרה) מדווח בספרו: "ובארץ ישמעאל גדל הזהב כעשבים. בלילה רואין זהרו ומסממין (עושים סימן) בארץ באפר או בסיד ולמחרת בָּאִין ׁ (=באים) ולוקטין העשבין (=העשבים) שזהב עליו" (עמ' 29-28). ר' גרשון בר' אליעזר סג"ל שביקר בעירק של היום ופרסם את רשמיו (1624) מדווח: "אצל קבר יחזקאל (דרומית לבגדד) גדלים עשבים ועלים גדולים אשר בלילה נוצצים כעין נקודות זהב עליהם ועושים עלים סימנים וביום יתלשו אותם" (אייזנשטיין 1969:179). למרות שר' פתחיה ור' שמשון אינם מדווחים באיזה מין של צמח המדובר הרי הדמיון הרב בין המקורות מצביע,
ככל הנראה, שהמדובר באמונה רווחת בכל האזור וסביר להניח שהמדובר באותו הצמח ששמו נשאר עד עצם היום הזה. אמצעי הזיהוי והאיסוף דומים ביותר, אך משך הדורות חל "פיחות" במעמדו של "עשב הזהב". פתחיה מצא "ממש" זהב, ר' גרשון הסתפק בנקודות מוזהבות וכיום העלים רק חומים- מוזהבים. בכרמל מספרים שכבשים האוכלות דנדנה שיניהן נעשות חזקות ונוצצות" (סלמאן אבו-רוכאן, 20.8.00).
שם ערבי עתיק יומין לדודא הוא "נר המכשף" (סִירָאג' אִל קוּטְרוּבּ). (להזכירנו ש"שרגא" פירושו נר ומקור המילה הוא סורי). קוטרוב פירושו מכשף ( הוא ה"הע'ול"), מקור השם בסיפורים עתיקים שהצמח המכושף זורח בלילה . מספר יוסף בן מתתיהו אודות הדודא "ובעמק החוסם את העיר מצד צפון נמצא מקום אחד ושמו בעֵרה ושם גדל שׁׂרש, הנקרא גם הוא בשם הזה. צבע השֹרש הזה דומה לאש, ולפנות ערב הוא מפיץ זהר" (מלחמות היהודים ז;ו,ג)
.
עצים זבי דם כבני אנוש.
אצל עמים רבים נחשב מוהל הזורם בעורקי הצמחים, במיוחד אם הוא אדום, לדמו של האדם. אמונה זו רווחת במיוחד לגבי עצים מקודשים ששוכנים בהם אלים, רוחות או נשמות צדיקים. סיפורים אודות עצים הנאנחים או נוטפי דם כאשר פוגעים בהם מופיעים במסורות של עמים שונים. דוגמא למסורת שכזו ידועה היטב אצל הבדווים בנגב. טיפות השרף האדמדם המופרשות, לעיתים, מעצי השיזף המצוי , נחשבות אצל הבדווים בנגב כתכונות אנושיות עקב הדמיון לדם. מכאן הדרך קצרה להאנשתו של העץ ולכיבוד רוחו של הצדיק המקננת בו. בן צבי וחבריו מביאים סיפור מ- 1977 המסביר את קדושתו של עץ שיזף מסוים: "במקום שגרנו בו לפני הרבה שנים, באזור צאלים - אורים, יש עץ סדרה (=שיזף השיח) שבכל בוקר היו מוצאים לרגליו כתמי שרף כהים דומים לדם... (בר צבי וחבריו 1998:89).
הזקנים בעפר מע'אר, אשר בגליל התחתון, היו מספרים על עץ השיזף של נבי שועייב שזורם בו דם. ילדי הכפר שלא האמינו לסיפור נהגו לפצוע את העץ ולבדוק האם הספור באמת נכון נראות האם זה נכון. מסופר במרוקו, על העץ הקדוש של סידי בומהדי (Sidi Bumhadi), שמישהו טיפס על עץ במטרה לכרות מענפיו. רק החל האיש במלאכתו וזרם אדיר של דם פרץ מהעץ כאילו נשחטו חמישים פרים. האיש המבועת קפץ למטה ונשאר שם ללא יכולת לזוז. בעיראק חולקים לעץ השיזף המצוי כבוד מיוחד, אפילו יותר מאשר לדקל. עקירת שיזף מצוי או נפילתו זה אות מבשר אסון ואוי לו לאדם שיכרות שיזף, הוא יחלה וימות. השיזף נאנח כאשר הוא נכרת והמוהל דמוי דם המבעבע מהגזע הכרות, מאשר את הרעיון שלעץ יש חיים דמויי אנוש. (Westerkmarck, 1986:78)


ניסים
מקומות קדושים מועדים, מעצם הווייתם, לניסים ונפלאות המתרחשים בקרבתם החל בריפוי על –טבעי וכלה בנסים שונים ומשונים שמעבר למציאות היום-יומית. בכך קברי קדושים ועצים קדושים אינם נופלים בכוחותיהם ובנפלאותיהם מאתרים קדושים אחרים. בכפר ג'ת מספרים אודות "אישה אחת ששרכה דרכיה ונקרה מתחת לעץ הקדוש של שיח' אבו ערוס, ע"י בני משפחתה שרצתה להפגין בכך את ייחוסה. לאחר הקבורה הוקאה גופתה של האישה עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהקבר. בני המשפחה חשבו שזה מעשה קונדס, החזירו את הגופה לקבר ושמרו עליה. לאחר חצות נשמע קול פיצוץ ושוב נפער הקבר והפעם עפה הגופה למרחק של 200 מטרים. אז הבינו בני המשפחה שהאישה לא הייתה טהורה וקברו אותה הרחק מחוץ לכפר".
הצדיק הקדוש שרוחו שורה בעץ המקודש שומר בקנאות על הטריטוריה שלו הן מפני חילול כבודו והן מפני פגיעה פיזית. במיוחד רווחים הסיפורים אודות כלים כבדים כמו טרקטורים ובולדוזרים שניסו לפגוע בעץ מקודש בעת עבודות פיתוח או התקרבו אל העץ ואז: "השופל נתקע לפני העץ והכף נבקעה לשניים", "הבולדוזר שעבד ליד העץ נשבר" או "המסור החשמלי נשרף כמה פעמים".
סיפורים דומים נפוצים ברחבי הארץ במיוחד אודות קברי שיח' ולאו דווקא אודות עצים מקודשים. כאשר הרחיבו את הכביש מכרמיאל למג'דל כרום, התקרבו הכלים אל החורשה הקדושה של שיח' סריס ובכל פעם היו נשברים סכיניו של הבולדוזר או שכבה המנוע. הביאו אנשי דת אל המקום, אחד מהם התקשר אל הוואלי (האיש הקדוש) וחזר עם תשובתו. "תתרחקו ממני 70 צעדים ואז יעבור הכול בשלום" ורק אחרי ששינו את תוואי הדרך למלא אחר הוראותיו של הוואלי, יכלו הכלים הכבדים להמשיך לעבוד כמקודם.
כאשר נגלה ה' לפני משה בסנה נאמר מפורשות "הסנה בוער באש ואיננו אוכל" ההתגלות האלוהית מגולמת בנס של העץ שאין האש שולטת בו (שמות ג', ב'). עצים מקודשים נחשבים כעמידים בפני שריפה, כך בעבר וכך בימינו אנו. ומסביר שיח' באדר קאסם מחורפיש את החסינות "העץ המבורך מקבל חסינות אלוהית מאחר והנביא ישב תחתיו ואי אפשר לכורתו או לשורפו". סיפור אופייני מובא מדרום לבנון אודות האלה האטלנטית המבורכת של עין קיניא בגזרת חצביא. בשנת 1925, שנת התקוממות הדרוזים כנגד הצרפתים בלבנון וסוריה, הפגיזו הצרפתים את איזור חצביא ובכפרים השכנים וכל העצים שבאזור נשרפו כליל ונשאר רק אלון מצוי ענק שבכפר שוויא. כד נודע לתושבי האזור שהעץ הזה מבורך בברכת השיח' אל פאדל (שנהג להתפלל תחתיו) והחליטו לבנות במקום בית תפילה על שמו.

מספר ר' יצחק חילו (על מסעו (1333) בגליל:"בליל שבת אחד קרה (פה בעלמא) מקרה, כי מספר הנרות היה כל כך רב, עד כי נאחזה שלהבת באחד העצים ההם, ברמון של קבר ר' אלעזר בן ערך. כל העולם (הנאספים) נמנעו מלכבות את הבערה. היהודים נמנעו כדי שלא לחלל את קדושת השבת והישמעאלים נמנעו כדי להתחקה (לחקות) את היהודים. והעץ היה בוער כל הלילה ההוא, ולמחרתו, כאשר הלכו לבקר את הקבר הקדוש הזה, ראו לתימהונם, כי לא ניזוק לא הגזע ולא הענפים וזה היה נס גלוי" (אייזנשטיין, 1926:79). סיפור דומה מובא אצל פרופ' יששכר בן עמי בספרו "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם": "בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין את ר' דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים "מול אנכלא", בעל הדקל, ו"מול אנכלא אלכדאר", דהיינו בעל התמר הירוק. מסורות רבות קשורות לדקל הזה. הוא פרץ דרך התקרה כאשר בנו גג על המצבה; עולים לדקל ומחזיקים בו כדי לפנות לקדוש; קושרים חולה מתחתיו במשך הלילה; על הדקל רואים שתי יונים; מדליקים נרות ליד הדקל והוא לא נשרף לעולם". מסורות אחרות, ממרוקו אף הן, מספרות על העץ (הדומה לעץ זית) במקום קבורתו של ר' עמרם בן דיוואן, שהעץ לא נפגע מהאש הגדולה שמדליקים המבקרים תחתיו. (עמ' 335)

הכוחות הפלאיים של העץ המקודש
היראה והפחד מכוחו של הוואלי, שנשמתו שוכנת בעץ המקודש, הם כה גדולים עד כי היה נהוג להפקיד חפצים תחת העץ ומפקידיהם היו בטוחים שלא יאונה להם כל רע. כשם שהקדוש שומר על העץ ומונע פגיעה בו , כך רב כוחו לשמור על חפצים המונחים למשמרת תחתיו. עץ מקודש עשוי להגן על הרכוש גם אם לא הופקד תחתיו. כנופיית גנבים שעסקה בשוד עזים ופרות, עברה פעם עם השלל ליד השיזף המצוי הקדוש (בשיח' רדואן בכפר מזרעה, גליל מערבי). כל הלילה הם הלכו והלכו ובבוקר הם מצאו את עצמם ליד הקבר שם הם נתקעו סביב העץ ולא יכלו לזוז. מאז לא העזו יותר לבוא את הכפר. ליד עץ התות בכניסה לנבי סבלאן היה בעבר (לפני 60–65 שנה) עץ אלון ענק. יום אחד גנב מוסלמי עיזים ליד קבר הנביא ובעוברו ליד העץ נשאר משותק ונשאר על עומדו עד הבוקר, רק אחרי עלות השחר עבר שם מישהו ושאלו לפשר הדבר וסיפר האיש המשותק מה שאירע. השביע אותו עובר האורח לבל יגנוב עוד ומשנשבע הגנב, חזרו אליו כוחותיו. בעבר נהוג היה להפקיד רכוש תחת האלה האטלנטית עתירת הממדים, אל מונטאר, שהייתה בבית הקברות של טובה-זנגריה. בין היתר הניחו שם כלי עבודה למשמרת. תנים ושועלים שהגיעו אל העץ וניסו לבדוק את הרתמות ( העשויות עור) מתו במקום וכך קרה גם לציפורים שהיו על העץ והיו מטנפות אותו. בבוקר היו מוצאים את הפגרים של הטורפים ושל הציפורים תחת העץ.

העץ מקלט לנרדפים
כשם שגדול כוחה של רוח הקדוש להגן על רכוש הנמצא בתחום הנתון לשיפוטה כך גם יפה כוחה להגן על תמימים ונרדפים המבקשים מחסה במקום הקבר או בצל העץ בדומה לקרנות המזבח אצל קדמונינו וחורשות קדושות ביוון וברומא ששימשו מקום מקלט להגנת עבדים, בעלי חוב ונרדפים למיניהם. אגדות רבות, אצל עמים שונים, מספרות על נרדפים וקדושים שנבלעו ע"י עץ בשעת צרה, גם אם אין העץ קדוש בפני עצמו. כך מסופר על גורלו של ישעיהו הנביא שברח מפני מנשה מלך יהודה ונבלע בתוך עץ. סיפור האגדה מובא בשלושה נוסחים שונים (ירושלמי, סנהדרין י', ב'; בבלי, יבמות, מ"ט, ב' ופסיקתא רבתי ד', מהדורת איש שלום, י"ד א'). ולפי האחרונה שבהן "מכיוון שהכניס מנשה את הצלם להיכל, התחיל ישעיהו מתנבא וישראל. מיד כעס מנשה ואמר להם: תפשוהו. רצו אחריו לתופשו, ברח מפניהם, פערה החרובית עצמה ובלעה אותו... והוא (מנשה) מביא חרשים ונוסר את החרובית והיה הדם שותת...". לפי שתי הגרסאות הראשונות, המדובר בארז, בעוד בשלישית מדובר בחרוב מצוי.

ליד הכפר אִבְטִין שבעמק זבולון מצוי עץ אלון תבור גדול הקרוי על שמה של אֻם מַשַׁאשׁ "הזקנה שנטעה את העץ". לפי המסורת המקומית, בכל יום ששי היו מתגלגלות האבנים שמתחת לעץ מעצמן.... לכן, אין פלא, שכיום לא נותרה במקום אף אבן לרפואה ולמרות קדושת המקום, הוא משמש כיום מרבץ לפרות. בכפר מזרעה מצוי השיזף הקדוש של שיח' רד'ואן ולפי סיפור מקומי "לאיש אחד ברחו כל התרנגולות. הוא הגיע לסלע שלמרגלות העץ, הדליק נר וביקש בַּרַאכֶּה (=ברכה) וכל התרנגולות חזרו לבד ללול". מחמוד עבד אל רחמן מרעי ממשהד מספר אודות העץ הקדוש "בּוּטוּם אִל נָאבִּי" ("אלת הנביא") אשר בכפר "בן דוד של אבא שלי לקח קורה מהעץ לצרכי בניה, הגמלים שבבית פנו אליו בדיבור שיחזיר את העץ למקומו, האיש לא נענה ונפטר לאחר שבועיים".

ניסי עצים מקודשים ומענישים
ברחבי העולם חל איסור חמור לפגוע בעץ קדוש, בשום ל צורה ואופן. מקור האיסור הוא באמונה העמוקה, שהשתרשה במשך הדורות וגובתה בסיפורי מקרים "ממשיים" ואגדות, כי פגיעה בעץ קדוש משמעה פגיעה באלים, בקדושים, ברוח האבות, או בשדים להם מוקדש העץ, או שרוחם שוכנת בו. סוכני - על אלו לא יהססו לנקום את עלבונם בכל הפוגע בעץ או במי שאינו מכבדו כראוי. הפגיעה בעץ ובמיוחד כריתתו משאירה את הרוח השוכנת בעץ חסרת בית ולכן הוא עלול להזיק לבני האדם ומכאן הפחד הטבעי מנקמת הרוח הזועמת. סיבה נוספת לאי פגיעה בעצים היא האמונה העמוקה שעצים הם יצורים חיים ולעתים משמשים כמשכן רוחות. העצים נחשבו כבעלי רגשות ולכן אסור לפגוע בהן. הרוחות השוכנות בעצים ינקמו בכורתיהם בעונשים רבים יש בהם מין הפלא והנס. כך מסופר: "האנשים לא העזו לגעת בענפים היבשים ( של האלה האטלנטית "בוטם", שהיתה בעבר בכפר דלתא, דלתון דהיום ). איש אחד מראס אל אחמר ( כרם בן זמרה דהיום ) רצה להתחתן ולקח זרדים לבישול מתחת לעץ. הזהירו אותו האנשים שזה העץ של צדיק וכי יקרה לו משהו. האיש לא הקשיב, לקח זרדים ובישל עליהם , הוא וארוסתו. אחרי שבישלו , נסעו לטבריה לקנות בגדים לחתונה, הגיעו לפאתי צפת ובסיבוב חד התהפכה המכונית והכלה נהרגה". "בן דודו של המספר לקח קורה ( מהאלה האטלנטית שבמשהד, בוטום אל נאבי ) לצרכי בניה, הגמלים שבבית פנו אליו בלשון אדם שיחזיר את העץ למקומו, האיש לא נענה ונפטר לאחר שבועיים. בספור זה רואים את כוחו הפלאי של העץ הן בכך שהגמלים מדברים בשפת אנוש והן בעצם חומרת העונש. האיש קבל ארכה מרוחו של הוואלי שרוחו שוכנת בעץ וכאשר לא שעה לאזהרה הפלאית לכשעצמה ואשר נועדה לאפשר לו כפרה ומחילה, נענש האיש במלוא החומרה האפשרית.
נדמה שהעונש הנפוץ ביותר על ניסיון לכרות עץ קדוש או אפילו ענף הוא שיתוק היד שהורמה על העץ. מסופר אודות חורשת הארבעים שבכרמל: "שעה שהטורקים כרתו את רוב יערות הארץ, כדי להכין פחמים בשביל הרכבות, נתן הפחה התורכי את עינו בחורשת הארבעים וציווה על הפועלים הדרוזים לכרות חורשה זו. הפועלים סרבו , אז לקח הפחה הטורקי בעצמו גרזן בידו והניף אותו על אחד האילנות. מיד יבשה ידו".
מספר ר' שמעון בספר מסעותיו: "בבאר שבע עדיין עמד האשל שנטע שם אברהם אבינו, העץ היה מקודש מאד בעיני הערבים, לפני שנה ( 1869 ) באו לשם באישון לילה חוקרי טבע צרפתיים, כרתו את העץ... הענפים שנותרו קנה חיים הנגר. הוא עשה מהם מזכרות נוצריות שונות... קבל תעודה מהקונסול הגרמני שהללו עשויים מאותם ענפים קדושים ואח"כ יצא לגרמניה למוכרם... אבל הנה אירע בירושלים אסון שאינו מן השכיחים: בית המלאכה של חיים עלה באש... והנה נעשה שוב איש עני". (עמ' 76-75 )
כל פגיעה בעץ המקודש עשויה לגרור עונשים ולעתים מקביל העונש לעצם העבירה, כך מי שלקח עץ או קורה לתיקון ביתו – יחרב ביתו ומי שלקח עצים לבעירה – יישרף ביתו. תושב הכפר סמיע שרף בשוגג את עץ החרוב הקדוש, (אל מובראכה ), ונענש באותה צורה כאשר חלק מביתו ורכושו נשרפו. פעם לקח מישהו גזם מהעץ הקדוש בעראבה ( האלה האטלנטית של ר' חנינא בן דוסא ) וניסה להדליק מדורה בבית, נשרפו השטיחים והשמיכות אך הגזם לא נדלק ולבסוף נשרף ביתו. אמרו לו האנשים: "הזהרנו אותך מראש שזה מקום קדוש ואיך אתה מעז לקחת ממנו?" .
על רעה גדולה שנפלה על אנשי הבית עקב שימוש בעץ החרוב הקדוש של רשב"י בפקיעין, מספר ראבין " ... והראה לנו כמה עצים מונחים שם מענפי החרוב הזה אשר כרתו הגויים, ונתנו על גגי בתיהם וכל באי הבית היה להם ראש ולענה מר כמוות, עד אשר הרסו עד היסוד והביאו העצים בחזרה לפתח המערה ועדיין מונחים שם". בכפר מסעדה שבגולן השתמשו אנשים בפחם של העץ המבורך, הם התעוורו באותה שנה וילדיהם נפטרו למרות שכוונתם הייתה למכור את התוצרת ולבנות בית מעל הקבר (נבי אליה). למרות הכוונה אליהו הנביא (לו הוקדש העץ) העניש אותם.
בכפר סלאמה שבנחל צלמון היה עץ ענק מקודש שהיה ידוע בחשיבותו ובעוצמתו בכל האזור וככל הנראה נכרת באמצע המאה ה-20. וכך מסופר , בין יתר נפלאותיו" כאשר התייבש ונפל העץ של אום עיאש, מישהו מסחנין לקח מהגזם לצרכי הסקה וחזר לכפרו. לאחר כמה ימים נשרף בנו ונכווה קשות, הילדים חלו והחלו צרות במשפחה. הלך האיש אל השיח' ושאל אותו איך להסיר את הקללה הרובצת על ביתו. חקר אותו השיח' והאיש סיפר לו על הגזם שלקח. השיח' חייב אותו להחזיר את הגזם במקומו. הביא האיש קוראן מתחת לעץ וביקש מחילה ואז הוסרה הקללה".

הצייד שחטא והחטיא
באפריקה נחשב ציד בסביבות עצים קדושים כחילול כבוד המקום והמעשה עלול להסתיים בעונש, כך מסופר אודות בריטי במרוקו שירה בשתי יונים ליד קבר קדוש במרקש ולמחרת נמצא מת. בארץ לא שמענו אודות עונש כה חמור אך פה ושם מקובל כך שצייד במקומות קדושים אינו ראוי ועל כך יעיד הספור הבאי על חורשת האלונים אום א' שרטיח' שליד קבר נבי סבאלן המקודש לדרוזים. "ליד החורשה יש מטע של תאנים, פעם הסתובבו שם כמה צבאים וגרמו לנזקים. ליד הקבר היה כפר קטן של משפחת פעור שגרו ליד הקבר. אנשי הכפר שפחדו לצוד ליד חורשה קדושה קראו לציד הטוב ביותר באזור. הגיע הציד מכפרו, הכניס כדורי עופרת לקנה וארב לצבאים תחת העצים המבורכים. כאשר התקרב צבי, הוא ירה בו, כדורי העופרת מהרובה עפו חזרה לציד ופגעו בפניו, כשהוא נוטף דם הכניסו אותו למערת הקבר הקדוש למשך הלילה. באמצע הלילה הופיעה דמות ששאלה אותו אודות הצייד והוא הבטיח שיותר לא יצוד ליד הקבר או העצים הקדושים. הדמות הפלאית ליקטה את כדוריות הרובה מראשו של הצייד ושמה אותם בכף ידו למשמרת. בבוקר קם הצייד כשהוא בריא ושלם ומאז לא צדים עוד באזור הקבר או החורשה".

הגרזן שכרת הוא המעניש
במיתולוגיה היוונית מסופר שהלירותיוס (Halirrhotius) , בנו של פוסידון, כעס על ניצחונה של אתנה על אביב בתחרות מי יהיה האל המגן של האתונאים והוא רצה לכרות את החורשה הקדושה של עצי הזית אך הגרזן היכה ברגלו או בראשו והוא מת. מסורת זו עדיין קיימת בארץ וכך מעיד מוסטפה קמיראת: ""בני הכפר פוחדים מלגעת בעצים שבבית הקברות באיבטין (עמק זבולון). באמצע שנות החמישים כרת אדם ענף והגרזן החליק ופגע ברגלו ... ראיתי זאת במו עיניי ". סיפור דומה ידוע גם מחבל רג'סטן שבהודו, מוסלמי אחד רצה לכרות עץ קדוש, הגרזן פגע ברגלו והוא נפל חסר הכרה. ההחלמה באה רק לאחר תשלום כופר לאלוהי העץ. במערב אפריקה קיים פתגם בשפת היורובה (Yoruba)"הגרזן שכורת את העץ אינו פוחד אך החוטב מעלה קורבן לצמרת" ומפרש מביא הפתגם "שכמה עצים נחשבים לרדופי רוחות רעות העלולות לגרום לגרזן לחתוך את החוטב, אלא אם הוא יקריב קרבן לרוח הטובה השוכנת בצמרת העץ". (Burton 1865:205)
ריפוי דומה בדומה – ריפוי פלאי בצמחים

אין ספק שלצמחים רבים שמור מקום של כבוד בהיסטוריה ובהתפתחות הרפואה. כיום חלק נכבד מהתרופות שבשימוש יום יומי מקורן בצמחי רפואה או בתעשייה המייצרת את אותם החומרים בעלי הפעילות הרפואית המצויים בצמחים או את נגזרותיהם הכימיות. לגבי צמחי רפואה רבים אין מחלוקת אודות סגולותיהם הרפואית שהוכחה הן במרוצת הדורות והן באמצעות הרפואה המודרנית. במאה ה -16 וה- 17 התפתחה , באירופה, תיאוריה של "ריפוי דומה בדומה" (Doctrine of Signatures). עיקרה ברעיון שצמחים הדומים בצבעם, צורתם או בשמם לאברים לתסמינים או למחלות בכוחם לרפא את אותן מחלות. למרות שה"תיאוריה" נוסחה רק לפני כמה מאות שנים , שורשי הרעיון הופיעו כבר לפני אלפי שנים בתרבויות עתיקות במקומות שונים על פני כדור הארץ. כל למשל, מקובל ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה להשתמש במיץ מפריו של יריקת החמור, צהובת הפרחים, לריפוי צהבת. מכאן אחד משמותיו הערביים " בּלְחָת אִל סוּפֵיר" ( פרי התמר של הצהבת , פרי יריקת החמור דומה לתמר והצהבת על שום אופן השימוש). באופן דומה שערות שולמית כוחן יפה להצמחת השיער וטיפוחו, עוקץ העקרב יאה לריפוי עקיצות של שרץ זה ושורשי הדודא הדומים לדמות אדם הרי הם סגולה לרבייה ופרייה.

נראה שהצמחים הקשורים, לרוב, בנסים ונפלאות קשורים לכוחות על טבעיים הן השטן והם רוחותיהם של צדיקים וקדושים. לעתים פחות מצויות צורתו של הצמח ודמיונו הפורה של האדם העניקו לצמחים כוחות פלאיים.

ספרות:
אייזנשטיין, י.ד. (1926) אוצר מסעות. הוצאת המחבר, ניו יורק.
בן עמי, י. (1975) צדיקי מרוקו ונפלאותיהם. הוצאת יוסף לוגסי. ירושלים.
בר- צבי, ש., אבו-רביע, ע. וקרסל ג.מ. ( 1998) קסם הקברים. אוניברסיטת בן גוריון בנגב, המרכז למחקרים חברתיים, המכון לחקר המדבר ע"ש יעקוב בלאושטיין, משרד הביטחון. תל אביב.
ברמן, ש. (1980) מסעות שמעון. יד בן-צבי. ירושלים.
גרינהוט, א. (1905) סבוב הרב רבי פתחיה מרגינשפורג.Kauffman, framkfurt
ראבין, מ. (1888). מסעי מירון וערי הגליל.
Burton, R.F. (1865) Wit and Wisdom from West Africa. Tinsley Brothers. London
Westermarck, E. 1968. Ritual and Belief in Morocco. New Hyde Park, New York: University
Press Books.
גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים