הדפסה
שושן צחור

ליאורה קרת

במותם ציוו לנו....על שלושה בוטנאים שנפלו   16/04/2012

אין כתחום הבוטניקה - כמדע, כמקצוע או כתחביב, הקושר את העוסקים בו, אותנו לארץ מולדתנו. במאמר זה נכיר – שלושה בוטנאים מדענים מהמעלה הראשונה, אוהבי ארץ ישראל עד כדי מסירות הנפש פשוטו כמשמעו. שלושתם היו ממש בתחילת דרכם המדעית וצפויים היו לתגליות בעלות ערך מדעי ומעשי רב, ושלושתם נפלו בדמי ימיהם במערכות ישראל.

הכרת צומח הארץ איננה רק ידיעת "ספר טלפונים" של שמות צמחים.
אנו פוגשים בצמחים תוך כדי לימוד ההיסטוריה, הארכאולוגיה, הגאולוגיה והאקלים של הארץ, ובלעדיהם יהיה לימודם של אלה לוקה בחסר. על מנת להכיר את צומח הארץ "חורש" אותה הבוטנאי ברגליו לאורכה ולרוחבה ומגיע לכל "חור" נידח. כאלה היו הבוטנאים שנזכיר כאן: גרשון מושייף, טוביה קושניר ו גדעון הלוי.

גרשון מושיוף (משיוב)
כ"א שבט תרע"ג (29.10.1913) – ב' אלול תרצ"ו (20.8.36)
נולד בירושלים למשפחה דתית שורשית – תושבי העיר מדורי דורות.
את השכלתו התיכונית רכש בבית המדרש למורים בירושלים, וכבר שם נתגלה כתלמיד מצטיין ומעמיק, במיוחד בלימודי הטבע. מנערותו אהב לטייל בארץ והצטרף לחוגי "המשוטטים", עמם הגיע רחוק ככל האפשר, ואף עד סוריה. במיוחד נמשך לבו לערבות ולמדבריות.
כבר בצעירותו גילה מושיוף רגישות חברתית חזקה והיה סוציאליסט בכל נימי נפשו. בעת לימודיו בבית המדרש למורים נמנה עם מייסדי "החוגים המרכסיסטיים" – תנועת-בת של פועלי ציון שמאל. פעילותו בתנועה זו לא הסתכמה רק בארגון, במתן הרצאות ובהשתתפות בדיונים רעיוניים. מושיוף היה איש ההגשמה העצמית ולקח חלק פעיל במשמרות הפועלים של התנועה, שנלחמו אז על זכויות הפועל המאורגן. מושיוף, בניגוד לחלק מחבריו שם, נלחם בתוקף על שמירת כיוונה הציוני של התנועה והתנגד בתוקף להתמקדות בתחום הצר של המרכסיזם.
מגיל 16 היה חבר פעיל ב"הגנה" וכבר אז השתתף בהגנה על ירושלים במאורעות תרפ"ט. פעילותו זו נמשכה גם בעת לימודיו באוניברסיטה, במיוחד במאורעות תרצ"ט, שבמהלכם נפל. על קברו אמר אחד מחבריו לתנועה:

"..... אין אנו חיים בשבילנו בלבד, ברצוננו לפתור את שאלת מיליוני היהודים. אנו נשבעים להפיץ את הרעיון שאתה, גרשון, נפלת עליו, ונקדשנו לשחרור העם היהודי בארץ הזאת." (עיתון "דבר", ג' אלול תרצ"ו)

בשנת 1932 התחיל ללמוד בפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, והתגלה כתלמיד מצטיין ומעמיק.

כבר מתחילת לימודיו צפו לו מוריו עתיד מבריק. בראשית שנת הלימודים השלישית בחר לו את כיוון המחקר המעניין אותו – פיזיולוגיה של הצמח. בהדרכת מורהו מיכאל אבן-ארי החל בחקר בעיות היסוד של גדילה והתפתחות, ועסק בבעיית החומרים הגורמים לכך בצמח (חומרי צמיחה וחומרי עיכוב). תחום זה, שהיה אז בראשית התפתחותו, נחשב למבטיח ביותר הן מבחינה מדעית הן מבחינה חקלאית. כיום אנו מכירים לעומק מספר חומרים מווסתי צמיחה והתמיינות בצמחים ואף עושים בהם שימוש חקלאי נרחב. עבודתו של גרשון מושיוף הייתה אחת מעבודות היסוד בתחום זה ואין ספק שאילו המשיך בה, צפויה הייתה להביא לתגליות משמעותיות. בכל תקופת עבודתו באוניברסיטה מציינים אותו מוריו וחבריו כמדען מסור לעבודתו, דייקן, שואף דעת, עצמאי ורב רעיונות.

את עבודתו המדעית הראשונה פרסם מושיוף ב"הטבע והארץ" כרך ד' חוברות ב', ג' ו-ד', שם נתן סקירה מקיפה על כל הידוע בנושא חומרי הזירוז עד תקופתו ועל הספרות הנוגעת לו. יש לציין ש"הטבע והארץ" נחשב באותה תקופה לעיתון מדעי לכל דבר וטובי חוקרי ארץ ישראל כתבו בו את מאמריהם. מושיוף אהב את השפה העברית וחשוב היה לו לפרסם את עבודתו בעיתון עברי דווקא.
מושיוף לא התרכז אך ורק בפיזיולוגיה של הצמח. מוריו מעידים שעניינו אותו גם תחומים בוטניים אחרים, ביניהם הגנטיקה שהייתה עדיין בחיתוליה. רמז לכך נמצא באחד ממכתביו:
"....נמצא עמי בכתובים מאמר על החקירות החדשות בשאלת המוטציות. האם יש מקום למאמר זה בעיתונכם? (כמובן שאשתדל לעשותו פופולרי ככל האפשר)." (ירושלים, 24.05.36)
בתקופת לימודיו המשיך מושיוף גם בסיוריו ובשיטוטיו בארץ. צמח בשם זמזומית מושיוף מוכר לנו ונמצא כבר ב"מגדיר לצמחי ארץ ישראל" מהדורת 1948. את הצמח תיארה לראשונה פרופ' נעמי פיינברון-דותן, והיא שנתנה לו את שמו (הזכות לקבוע שם של "צמח חדש למדע" שמורה למי שתיאר אותו לראשונה). סביר להניח שמושיוף הוא שגילה את הצמח באחד משיטוטיו ומסר אותו לפרופ' פיינברון-דותן לבדיקה (כפי שקרה מאוחר יותר גם עם סתוונית טוביה).
בשנת לימודיו הרביעית החל מושיוף לעבוד כעוזר הוראה (אסיסטנט) במעבדתו של פרופ' אבן-ארי. הוא נתגלה כמדריך מסור, אהוב על תלמידיו ונכון לבוא לעזרתם בכל עת.

מושיוף נפצע פצעי מוות בליל 17 באוגוסט 1936 בעת שהשתתף בהגנה על קריית ענבים מפני התקפה של פורעים ערבים. הוא מת מפצעיו לאחר שלושה ימי עינויים ונטמן בהר הזיתים. בן 23 היה במותו.
את עבודת הגמר שלו הספיק לסכם, לתרגם לאנגלית ולשלוח לחו"ל לפירסום ימים ספורים לפני מותו.

מורהו – פרופ' אבן-ארי – ראה בעבודתו של מושיוף צעד גדול קדימה בהבנת פעילותם של חומרים מזרזי צמיחה, וביזמתו פורסמה העבודה הבלתי מושלמת ב"עיתון לבוטניקה", סיוון תרצ"ח.
וכך כתב עליו ד"ר אלכסנדר אייג – מי שהיה מורו של גרשון באוניברסיטה העברית:
".... גרשון צבר היה, יליד הארץ, בן ליליד הארץ וצבריותו השורשית הוסיפה לו קסם מיוחד. האם לא יחף וטוב לב נשא על כתפיו הרחבות את רוב החברים אל הסירה למען לא ירטיבו את נעליהם בטיול לים המלח? האם לא עמד על חרטום האנייה מול הגלים, רטוב כולו, ראשו זקוף, עיניו צוחקות בשמש ועל שפתיו בדיחות, בדיחות? האם לא צבר היה גרשון גם בסוציאליזם שלו? לא גלותי היה גרשון גם בצמחונותו. רענן ובלתי אמצעי היה גם במדע. באוניברסיטה מצא את עצמו. כאן הגיע "אל המקורות" ותשוקת דעת עזה תקפתהו. הן גם בלילות היה אחוז מחשבות על ניסיונותיו ומחקריו. צבר טהור היה גרשון גם ביחסיו אל חבריו ואל חברותיו. עכשיו ייבלו הנבטים שחקר; התייתמה חבילת הספרים אשר אך זה נתקבלה ואשר היה כה מעוניין בה. ריק מקומו של גרשון במעבדה, ריק מקומו בעולם..."

עיתון "דבר" 22.9.1936

צמח נוסף הנקרא על שמו של גרשון מושיוף הוא מושיובית הגליל.
לפי גיליונות העשבייה בירושלים, נתגלה הצמח לראשונה בשנת 1925 ע"י אליעזר שמאלי ז"ל בסביבות כפר גלעדי ותל חי. פעם נוספת נמצא הצמח בשנת 1930 סמוך לאיילת השחר. בשנת 1938 תואר הסוג כסוג חדש למדע ע"י אלכסנדר אייג – מייסד המחלקה לבוטניקה ומי שהקים את הגן הבוטני בהר הצופים. אייג, שהיה אחד ממוריו של גרשון מושיוב, קרא לסוג החדש על שם תלמידו. תיאור הסוג התפרסם יחד עם עבודתו של גרשון מושיוף ב"עיתון לבוטניקה".
הצמח נמצא באזור הגליל העליון עוד מספר פעמים מאוחר יותר. הפעם האחרונה שבה נצפה כצמח בר הייתה בשנת 1986 במטעי יסוד המעלה. כן ידוע על שני איסופים של הצמח בג'בל-דרוז. זרעים מהצמח נאספו אז למספר חלקות בוטניות, הונבטו, גודלו ואף הגיעו לבגרות ועשו זרעים.
מושיובית הגליל נחשב לצמח הנדיר ביותר בארץ.

*כיתוב שמו (מושיוף/מושיוב) משתנה במקורות השונים ולא ברור כיצד העדיף גרשון מושיוף להיקרא. מתוך כבוד לאביו שמואל מאיר מושיוף – שמסֵּפר זיכרונותיו דליתי את מרב החומר – השתמשתי בכיתוב הנוכחי שהוא שם המשפחה המקורי.

תודה לפרופ' חגית מסר-ירון, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, שהעבירה לידי את החומר הלקוח מתוך הספר "בתוככי ירושלים" שכתב סבה – אביו של גרשון מושיוף.

טוביה קושניר
ב' חשוון תרפ"ד (12.10.23) – ה' שבט תש"ח (16.1.48)
צרה היריעה מלהכיל את מסכת חייו העשירה של טוביה קושניר הי"ד, שנרצח עם שאר חבריו לשיירת הל"ה בדרכם להחיש עזרה לגוש עציון הנצור.
טוביה, בן המושב כפר יחזקאל שבעמק, היה ילד טבע. שעות רבות בילה בשוטטות בוואדיות הגלבוע ועל רכסיו, עורך היכרות מעמיקה עם שוכניהם – צמחים ובעלי חיים למיניהם. ככל שהלך והתבגר כן התרחב טווח מסעותיו הרגליים: תחילה לכרמל, לגליל ולעמקים הרחוקים יותר ובהמשך לחרמון, להרי השומרון, למדבר יהודה ולנגב – רחוק ככל שאפשרו התנאים באותם ימים. יש לזכור שמסעות כאלה היו כרוכים בקשיים רבים. מערכת הכבישים בארץ ישראל של אז הייתה מצומצמת ביותר, מקורות המים היו מוגבלים, על שבילים מסומנים איש לא העז אפילו לחלום, וברוב המקרים עלולים היו המטיילים להיתקל באוכלוסייה עויינת. מכל מסעותיו חזר טוביה עם אוספי צמחים ורשימות מדויקות שהעביר לאוניברסיטה העברית. רבים מבין הצמחים שאסף היו "חדשים לארץ", כלומר לא היה ידוע קודם לכן על הימצאותם כאן. שני מינים היו חדשים למדע. לאחד מהם, מין של סתוונית שאותו גילה טוביה בהר הורדוס (הרודיון), קראה פרופ' פיינברון-דותן בשם סתוונית טוביה. כל הצמחים החדשים שגילה נכנסו למהדורה השנייה (1948) של ה"מגדיר לצמחי ארץ ישראל".
בגיל הגן, בית הספר העממי והתיכון היה טוביה "עצמאי בשטח" והעדיף שוטטות במשק ובסביבה על פני ישיבה ממושכת בכיתה. בעיקר אהב להתבונן בבעלי החיים ובצמחים שסביבו ולא פעם הגיעו הדברים לידי סכסוכים עם מוריו ומחנכיו. אך טוביה, בעידוד הוריו, בחר לעצמו את כיווני התפתחותו ולא ויתר. הוא היה גם נער רגיש וער למתרחש סביבו. חיי העמל במושב וקרבנות המאורעות השפיעו עליו רבות והוא ביטא את רגשותיו בחיבורים ובשירים שכתב כבר בגיל צעיר מאוד.
טוביה הצעיר לא הסתפק בטיולים ובהיכרות עם השטח בלבד.
מגיל צעיר ביותר ערך ניסויים ומחקרים ברמה גבוהה מאוד - בצמחים ובבעלי חיים. פעילותו זו נמשכה שנים ארוכות, עוד לפני שהחל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים.
כבר בגיל תשע גידל וטיפח אוסף קקטוסים מרשים וקשר קשרים עם בעלי משתלות וחובבי קקטוסים מחיפה ומהאזור. בחצר ביתו הקים גינה בוטנית שבה שתל וזרע מגוון צמחים שאסף בשיטוטיו. בה בעת גידל גם קיפודים, צבים וזיקיות, הביא אוכל לזוג בזים שקינן על גג הבית וגידל זוג גוזלי צוצלת שננטשו ע"י הוריהם והפכו בבגרותם לידידיו הטובים.
בשנות לימודיו התיכוניים בביה"ס ביגור המשיך טוביה במחקריו הבוטניים והזואולוגיים ויצר קשרים עם גדולי האספנים וחוקרי הטבע באוניברסיטה העברית, במכון הביולוגי של יהושע מרגולין בתל אביב (לימים אונ' תל אביב), בבית גורדון בדגניה ועוד. בין אנשי המדע שטוביה היה קשור אליהם היו הזואולוג ד"ר היינריך מנדלסון, ד"ר יעקב גלימצ'ר (לימים – פרופ' יעקב גליל), חוקרי הפרפרים הד"ר קרל רייך והד"ר אלכסנדר ברש, אך בעיקר יצר קשרים הדוקים עם בכירי חוקרי המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית – פרופ' מיכאל זהרי ופרופ' נעמי פיינברון-דותן, שנעזרו רבות בתגליותיו וברשימותיו. בתקופה זו גילה טוביה בכרמל מספר מיני צמחים שעד אז היו ידועים מהגליל או מהרי יהודה בלבד. גולת הכותרת של תגליותיו בכרמל הייתה השושן הצחור, שעד אז היה מוכר רק מאזור פקיעין שבגליל. כן גילה צמח חדש למדע שפרופ' פיינברון-דותן תיארה וקראה לו שום החורשים – Allium dumetorum. (לימים התברר שהמין היה ידוע מקודם בשם אחר וכיום הוא נקרא שום שחור – Allium nugrum).

במקביל הקים טוביה ליד בית ספרו שביגור פינת חי עשירה ומטופחת וכתב מאמרים על נושאי טבע בעיתון בית הספר, שאותם ליווה באיורים מדויקים של בעליהחיים שתיאר. כמו כן לקח חלק פעיל בסיורים של תלמידי המכון הביולוגי לכרמל ולעמק החולה בהדרכת יהושע מרגולין ופרופ' מנדלסון. רשימה שכתב לעיתון בית הספר "יגורים" בעקבות הסיור בחולה מסתיימת במילים הבאות:
"תכנית גדולה בוודאי תתגשם אחר המלחמה – ייבוש שטחי ביצה ענקיים. דבר זה ירפא את נגע הקדחת וייתן אפשרויות עצומות לחקלאות לעשרות יישובים יהודיים, אך יביא אסון על מאות צמחים, שעקב הייבוש ייעלמו מהארץ כליל, על מאות ציפורים, שתהיינה מחוסרות בית וכן על מיני חיות ודגים. שטחים ענקיים של אלפי דונמים מקציבה אמריקה בשביל שמירת בעל חיים אחד, ופה בחולה לא בעל חיים אחד, אלא רבים. וצר, צר כי לא יימצא איש, אשר יעשה דבר למען השארת שטחי ביצה למענם.
עדים אנו כיום הזה להשמדת צמחים בשרון, שהתקיימו עוד לפני מספר שנים. וכיום, לאחר יבוש הביצות וחרישת השדות, כבר אין להם זכר. כבר נאמר במקום אחד: לו קם כיום הזה מקברו חוקר הפלורה בואסיֶה, לא היה מכיר את הארץ שאסף בה כה הרבה. כך עכשיו, ומכל שכן לאחר יבוש המקום העשיר והיפה ביותר בביצות החולה."
(נתפרסם ב "יגורים ", עיתון בית-הספר המחוזי ביגור, בשנת 1940.) כך כתב נער, תלמיד תיכון, לפני קום המדינה וכ-15 שנה לפני ייסוד החברה להגנת הטבע.
הקשר עם פרופ' מיכאל זהרי החל בעת ביקורו של זה בקיבוץ יגור. הוא התרשם מאוד מהנער החקרני והזמין אותו למעבדתו בירושלים. הקשרים הלכו והתהדקו, וטוביה, שחלם על המשך לימודים אקדמיים, עבר מיגור לירושלים בעצת פרופ' זהרי טוביה. בירושלים המשיך את לימודיו בביתהספר התיכון בבית הכרם שהצטיין ברמתו הגבוהה. בתחילת תקופה זו אף גר טוביה כשנה בביתו של פרופ' זהרי. בתקופה זו המשיך בנדודיו בארץ גם במקומות שכניסת יהודים אליהם הייתה אסורה על פי "חוק הקרקעות" המנדטורי. טוביה ממשיך בגילוי צמחים רבים בלתי נודעים ובמקביל בטיפוח אהוביו החדשים – האיריסים.
עם סיום לימודי התיכון שירת שנה בעבודות המשק בכפר יחזקאל. במהלך שנה זו גילה שלושה מיני כרכומים חדשים לארץ. ואח"כ, בשנת 1945, ממגיע טוביה לאוניברסיטה העברית ששכנה אז על הר הצופים. שם נפתחו לפניו אופקים חדשים בדמות מדעי הביוכימיה, הציטולוגיה והגנטיקה שבהם ראה את עתידו המדעי.
מתחילת לימודיו באוניברסיטה היה טוביה תלמיד מצטיין. עבודותיו הסמינריוניות העשירו לא רק את חבריו הסטודנטים אלא גם את צוות המרצים. שלא כמקובל לגבי סטודנטים מן המניין, עסק טוביה כבר בשנות לימודיו הראשונות (והיחידות) במחקר פעיל בצמחים ובבעלי חיים. במיוחד ראויים לציון מחקריו בתחום הסיסטמטיקה הציטולוגית* של האירוסים, האבולוציה של הערצ, והגנטיקה של עכברי השדה. במחקרים אלה שילב עבודת מעבדה ציטולוגית וביוכימית עם מחקרי שטח. המחקר הגנטי הוביל אותו בהמשך לעיסוק גם ב"קטני עולם" – טחבים אצות ופטריות פיטופטוגניות** שתקפו את האיריסים שחקר. במחקריו אלה עמד בקשר עם גדולי החוקרים בארץ – ד"ר אהרון קצ'לסקי (לימים – פרופ' קציר הי"ד), ד"ר טשרנה רייס, המומחית לפטריות, הגנטיקאית פרופ' אלישבע גולדשמידט ועוד. במקביל טיפח בגן הבוטני שבהר הצופים חלקה שאליה אסף גאופיטים*** רבים, במיוחד איריסים וסחלבים ממינים שונים.
טוביה לא התמקד אך ורק בתחומי המדע הטהור. בשנתו השנייה באוניברסיטה ערך רשימה של כ-50 צמחי בר שאותם הציע להפוך לצמחי תרבות. הרשימה כללה גם הוראות להעתקת הצמחים מבית גידולם הטבעי ולטיפול בהם. כעשרה מינים מהצמחים שהציע אכן זכו לאימוץ מסחרי.
בשנות לימודיו באוניברסיטה קבע טוביה את משכנו בחדר מרתף בכפר עיסוויה הסמוך לאוניברסיטה, כך שהיה ביכולתו להגיע למעבדות ולגן הבוטני גם בשעות הערב המאוחרות. הוא חי חיי צניעות ואת מרבית הכסף שעמד לרשותו השקיע בספרים שעסקו בתחומים שחקר.
בחנוכה תש"ז בא טוביה בברית הנישואין עם אביבה גינזבורג מבית הלל, שאותה הכיר בשנות לימודיו.
העתיד המשפחתי והמדעי נראה ורוד, אך לא כך הייתה המציאות; מלחמת העצמאות קטעה את מסכת חייו הפורייה באִבה. תחילה עסק בלילות בשמירה על האוניברסיטה ובימים ניסה להמשיך לעבוד, אך עד מהרה הצטרף למחלקת הפלמ"ח במעלה החמישה ולקח חלק בפעולות של תפיסת משלטים ושמירה על הדרך לירושלים. טוביה, שהיה בעל נפש רגישה, המשיך לחיות את הטבע שסביבו גם בתוך המלחמה. וכך הוא כותב לאביו במכתבו האחרון:
..."כאן, בינות לסופות חורף ורוחות סוערים, רוגעים אף ימות שמש – ימי אביב הרים, בין מפלשי החורש ובינות לצוקים עולות בנות החן, אלה פרחי הזוהר אשר להרים. במורדות מלבינות עתה הזלזלות, והן עמוסות ציבורי פרחים, ורקפות ונרקיסים. ועולה זכר ימים ונמחק זיכרונם, כשצער חרישי מפעפע בלב. הנה כאן הטבע כמימים ימימה בשלו. ואף האדם נראה גם הוא כמימים ימימה בשלו. ואין הערכים מזדהים..."
ובסיום המכתב: "אם כי יודע אני שהמעשה שעושה אני כיום הוא היחיד העלול לתת לנער יהודי קורטוב של סיפוק, הרי על אף זאת נשארים הימים אפורים. כי אין אני רואה את עצמי גיבור חיל... אף שיודע אני כי המעשים שאני עלול לבצע מחר-מחרתיים יתוארו כעזים מאוד."
(מתוך הספר "מחקרי טבע ומכתבים")
ביום חמישי לפנות ערב, ד' בשבט תש"ח, יצאה מחלקתו של טוביה לעזרת גוש עציון הנצור. סיפור הקרב של שיירת הל"ה וסופו מוכרים לכול. שלושים וחמישה לוחמים בפיקודו של דני מס, ביניהם טוביה, נלחמו עד טיפת דמם האחרונה ונרצחו על גבעה הסמוכה לכפר צוריף שממנו באו הרוצחים.

*ציטולוגיה – תורת התא. סיסטמטיקה – עוסקת במיון היצורים החיים לקבוצות ברמות חלוקה הולכות ומצטמצמות, בהתאם לתכונותיהם. סיסטמטיקה ציטולוגית – מיון המבוסס על הכרומוזומים שבתאי הייצור.
**פטריות פיטופטוגניות – גורמות מחלות בצמחים.
***גאופיטים – צמחים בעלי פקעת או בצל.

גדעון הלוי
י"ב תמוז תרצ"ח (12.7.38)-כ' תשרי תשל"ד (16.10.73)
גדעון הלוי, בן קבוצת גבע שבעמק יזרעאל, התחנך ולמד בבית הספר היסודי ובכיתות ההמשך שבקיבוצו. מוריו מתארים אותו כתלמיד מצטיין – מוכשר, יצירתי, בעל סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית.
כילד אהב גדעון לקרוא, בעיקר ספרי הרפתקאות, ובבגרותו התרחבו תחומי התעניינותו. גדעון עסק גם בספורט, בעיקר בטניס ובשחייה, ואף שיחק שחמט - כל אלה ברמה תחרותית. אך יותר מכול אהב לטייל בארץ והשתדל להכירה וללמוד עליה ככל האפשר. במיוחד התעניין בצומח ובהרכבו. הוא היה צבר אופייני – ציני מבחוץ אך עדין ורגיש מבפנים, צנוע ומסור לחבריו.
גדעון התגייס לצה"ל בתחילת שנת תשי"ז (סוף אוקטובר 1956) והתנדב לסיירת צנחנים. לאחר קורס קצינים הוצב כמ"מ בפלוגת סיור ונ"ט והיה קצין מצטיין.
עם סיום שירותו הצבאי בדרגת סגן, חזר לקיבוצו והשתלב בענפי הדגים והתמרים. במקביל ערך את עלון הקבוצה, לימד והדריך בתחום ידיעת הארץ והשקיע רבות בריכוז חברת הילדים בקיבוץ. כמרכז חברת הילדים הקים להם גדעון חוג סיירות, והצליח להחדיר בילדים את אהבת הארץ ואת התשוקה לטיולים. תוך כדי כך נקרא לעתים קרובות לשירות מילואים פעיל.
גדעון וחברתו צילה נישאים, ובשנת 1965הם עוזבים את הקיבוץ לטובת בית ספר שדה אילת שהיה עדיין בחיתוליו. גדעון, שתחום התעניינותו היה בוטניקה בעיקר, מתחיל ללמוד ביסודיות את צמחיית האזור ומתמקד במחקר מיני השיטים.
את תצפיותיו הוא מסכם במאמר מקיף ב"טבע וארץ". במאמר הוא מפרט את ההבדלים בין שלושת מיני השיטה* הגדלים בנגב, את דרישותיו האקולוגיות של כל מין, את הקשר ביניהן ובין תפוצתו. כן הוא מפרט את ממצאיו באשר להשפעת השיטים על הנוף ולחשיבותם כמקור צל ומזון עבור בעלי החיים.
וכך כותב עליו עזרא כהן, ממייסדי בי"ס שדה אילת ומנהלו הראשון:
" גדעון היה אחד מאנשי השטח הבולטים והמעמיקים ומדריך בעל שיעור קומה. הוא ידע להקנות את הידע הרב שצבר באופן פשוט ומובן. השכיל ליצור קשר והקרין חביבות ואמינות.
"הערכתי אותו מאוד," מספר עליו יהודה. "גדעון עבד באופן מדעי ובשיטות כמותיות. הוא לא הסתפק רק בתיאור התופעה, אלא חקר והעמיק ללא ליאות בסיבותיה. חשוב היה לו לדעת למשל, איזו כמות גשם נדרשת כדי להנביט זרעים של שיטה. הוא ממש פקח לנו את העיניים..."

בשנים 1967-1966 שירת גדעון כסרן במשלחת הדרכה צבאית בסיירה לאונה. גם שם המשיך להתעניין בטבע, בצומח ובאנשים סביבו - כל זאת בתבונה ובהומור.
לאחר שובו ארצה, ובתום מלחמת ששת הימים, החל גדעון ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנתו הראשונה באוניברסיטה השלים את בחינות הבגרות ובמקביל למד לתואר ראשון (צירוף של גאולוגיה-גאוגרפיה-קלימטולוגיה שהיה נהוג אז ובנוסף גם בוטניקה). את כולם סיים בהצטיינות. גדעון המשיך בלימודים לתואר שני בבוטניקה, ובה בעת הדריך במעבדות המדור לאקולוגיה של המחלקה לבוטניקה. עבודת הגמר שלו עסקה בעצי השיטים והייתה כרוכה בנסיעות ארוכות. במקביל השתתף במחקר על צמחיית סיני.

בשנת 1972 סיים את לימודי התואר השני בהצטיינות והחל להרצות ולהדריך סיורים באוניברסיטת הנגב. אז גם החל לעבוד על עבודת הדוקטורט שלו בנושא "יעילות ניצול המים בצמחים": "השפעת הגובה מעל פני הים על משתנים מטאורולוגיים ועל יעילות ניצול המים בצמחים". לצורך זה היה עליו היה ללמוד מקצועות עזר שלמים, לימוד שהיווה עבורו, כתמיד, אתגר מעניין. גדעון הספיק לפרסם מאמרים בעיתוני מדע בארץ ובחו"ל, אך לא הספיק להשלים את עבודת הדוקטורט.
במלחמת יום הכיפורים נפל בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני ליד החווה הסינית ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
חבריו לעבודה השלימו את עבודתו, ובכ"א תמוז תשל"ה הוענק לגדעון ז"ל תואר דוקטור לפילוסופיה.
בט"ו בשבט תשל"ה נחנך בבי"ס שדה באילת חדר עיון המארח ימי עיון לזכרו. בחדר העיון ספרייה מקצועית.

*שיטת הנגב, שיטה סלילנית, שיטת הסוכך

יהי זכרם ברוך!

גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים