הדפסה
זעזועית גדולה

לקראת טו באב - אמוץ דפני

פולקלור "על צמחי חשק ואהבה" - אל תנסו את זה בבית   11/08/2011
מאז ראשית הימים חיפשו בני אדם אמצעים וסגולות להבטיח את אהבת המין השני, לעורר את היצר, לגוון במשחקי האהבה ולהגביר את עוצמות החוויה. תחילה ייחסו סגולות אלו לפעילותם השרירותית של אלי האהבה ושליחיהם.
עם השנים לא הסתפקו בני האדם בכוחות־על אלו וחיפשו אמצעים שונים לגרום לתופעות האהבה להתרחש בעת רצון ולכוון את עוצמותיה.

כ"סם אהבה" ייחשב כל אמצעי היכול לעורר את האהבה או להשפיע על יכולתו המינית של האדם. בעבר הרחוק נחשבו בעיות פוריות כפגיעתן הרעה של מכשפות ולעתים קרובות נחשבו סמי אהבה כאמצעי נגד לביטול הכישוף שהוטל על אותו אדם. בתקופות מאוחרות יותר נחשבו סמי האהבה והחשק כתרופות המסייעות להתגבר על בעיות פוריות וכמעוררות יצרים רדומים.
מעצם החלוקה הבסיסית הזו אפשר לראות שיש להבחין בין טקסים מאגיים וצמחי "סגולות" העשויים להשפיע על הנפש לבין "רפואות" האמורות לפעול באופן פיזי על הנוטל אותן , ביודעין או שלא ביודעין. אין בידינו אמצעים לאמוד את יעילות האמצעים המאגיים שנועדו בעיקר להבטחת אהבת הזולת במישרין או בעקיפין. לעומת זאת יש בידינו כלים מדעיים רבי עוצמה העשויים לבדוק את יעילות התרופות המסורתיות להכוונת החשק והגברתו.

בעולם הרחב מקובלים לפחות כאלף מיני צמחים כסמי אהבה ורבים מהם נחקרו מבחינה כימית וקלינית. כדי שצמח יוכר כסם אהבה עליו לעמוד בכמה דרישות מחמירות: "שם טוב" כיעיל פרקטית בעסקי אהבה; בעל חשיבות באותה תרבות שנהוג להשתמש בו; קיימת מסורת מבוססת לשימוש בצמח למטרה זו; לעתים משתמשים בצמח לטקסים ארוטיים (מה שלא מקובל באזורנו); קיימות עדויות מהימנות ליעילות השימוש, והחשוב מכול - קיימות תוצאות כימיות ופרמקולוגיות לנוכחות חומרים הידועים בהשפעתם על ההתנהגות מינית של בני האדם.
ברשימה זו נסקור את צמחי האהבה והחשק המקובלים בארץ ישראל בדגש על הפולקלור המקומי.

צמח הצב
מספר אפרים הראובני (הבוטנאי העברי הראשון שחקר את פולקלור צמחי ארץ ישראל), במאמר בשם " צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י". הוא כותב: "מפורסם אצל הערבים צמח אגדתי בעל סגולה נפלאה לעורר את האהבה, וכה מספרים על הצמח הזה כמעט בכל כפר וכפר: מעשה באיש אחד אשר אשתו לא אהבתו. נוגה ועצוב רוח התהלך האיש בשדה והנה ראה שהצב רודף אחרי הצבה, וזו ממאנת ובורחת (כפי שיש ביכולתה לברוח). קטף הצב מין עשב, זרקו על הצבה וזו פנתה מיד אל הצב. לקח האיש את העשב, חזר הביתה נגע בעשב בכנף שמלת אשתו שהייתה עסוקה בעבודתה, והיא פנתה אליו מיד. והערבים ממשיכים ומספרים: כשנודע הדבר בכפר פנו מיד רבים אל בעל העשב בבקשות לגלות להם את העשב בעל הסגולה הנפלאה וימאן מפחד פן ישתמשו בעשב הזה לרע, והציעו לפניו כמה "כיל" ( מידת משקל?) חיטה ובקשישים שונים, אולם הלה היה ירא שמיים ולא גילה את הסוד ואין איש יודע את הסוד עד עצם היו הזה, וכמעט תמיד שמעתי מפי המספר בכפר ובעיר שהמעשה היה בקרובו הוא, בדודו או בזקנו. את העשב הזה יקראו "עשבת אל־קורקעה", כלומר עשב הצב, ואין יודע מה העשב הזה." ומיד מוסיף: "יש כאלה אשר חשבו שזה העשב זעזועית אשר "קשקשיו דומות לקשקשי שלד הצב, אבל הם אומרים כי ניסו ולא הועיל".
בעוד הראובני מקפיד לציין שעשב הצב הוא סגולה לאהבה מספרות קרואופוט ובלדנספרגר (חוקרות הפולקלור הערבי בארץ): "עִישְׁבֵּת אֵל קוּרְקָעָה - צמח זה, שכל כולו מכושף ומיתולוגי, חי רק בפולקלור, שם הוא מופיע כצמח המעניק למי שמוצא אותו כוחות שונים. יש אומרים שהוא מעניק עושר מופלג ואחרים טוענים שהוא מעניק את היכולת לחולל מעשי פלא, אך גילויו של הצמח כרוך תמיד בסיכון מסוים. כאשר נתבקשה קבוצת נשים בבית לחם לספר את מה שהן יודעות על כך, הן ניערו את לבושן ובאוחזן אותו סמוך לפתח המחשוף, אמרו: "לו ידענו את סוד הצמח והיכן ניתן למוצאו, לא היינו מספרים לך על כך מכיוון שהצמח עלול לגרום לנזק רב. ועל מילים אלה חזרו בתוספת תנועות ופנטומימה המביעות חרדה, בקוראן בקול: "ירא את אללה" (חוֹף אללה) ו"אסור" (חראם). החלבן, הידוע כמספר סיפורים משעשעים, היה הבא בתור שנשאל על כך, אך גם הוא אמר: אך מדוע?" נשאל שוב, "אם היה אדם מוצא אותו, כלום לא היה הופך, כפי שמספרים, כל דבר שהיה נוגע בו לזהב? או כפי שטוענים אחרים – הוא היה משיג את כל משאלות לבו?" "ראו," אמר החלבן. "אם בנו של פלאח היה מוצא את הצמח הזה ורק נוגע עם הצמח בשולי שמלתה של בת המלך, אין ספק שהיא הייתה הולכת אחריו ולא הייתה מסרבת לו במאומה. ומה! – העולם כולו היה מתהפך על פיו!" (תרגום ד"ר יואל פרץ).
סיפור דומה מופיע אצל חוקר פולקלור א"י בשם הנאואר (מתחילת המאה הקודמת) הכותב "עושבת אל קורקעה או "עשב הצב". כל המוצא צמח זה ינחל מזל רב פנים. יתרה על כן, אם מישהו יהיה כה בר מזל למצוא את הצמח ולאסוף אותו, יהיו לו כוחות מופלאים של זכייה לא מודעת באהבת הכול. הוא יוכל, אם ירצה, להקסים הן גברים והן נשים שיהיו עבדים לפניו. אפילו אם ידרוך, באופן בלתי מודע, על הצמח, גם אם לא קטף אותו, הוא יוכל, מבלי דעת זאת או ללא יכולת האחרים להסביר זאת, לזכות באהבה ובהערכה של כל הנשים שהוא פוגש. אפילו עזים אשר מלחכות אותו שיניהן נעשות מוזהבות. לרוע המזל צמח זה נדיר ביותר. לפני כמה שנים היה פלאח שגר בכפר בהרי יהודה שידע הכול על אודותיו: היכן הוא גדל, באיזו עונה אפשר למוצאו, כיצד הוא נראה וכו'. הוצע לו סכום כסף רב על ידי עשיר מבית לחם תמורת סודותיו. הוא העדיף לסרב להצעה מאשר לבגוד בכבוד המקום בכך שיאפשר לנוצרי להשיג כוחות שכאלו. הוא כבר מת וידע זה נעלם איתו."
ככל הנראה ידע זה לא נעלם ואינו ייחודי להרי יהודה. בחמאם אל מליח, למרגלות המזרחיים של השומרון, רשמנו את העדות הבאה: "לעשבת אל קורקעה" סגולות להחזרת האהבה. במקרה של אהבה נכזבת מגניב הבחור גבעול של הצמח לקפלי הבגד של הבחורה כסגולה להשבת לבה. הנושא עִמו עשב זה מצליח בכל משימותיו, במיוחד ביחסי אנוש. מקרה שקרה בטובאס – פרה לא התעברה משך שנתיים. בשנה השלישית המליטה ולא נתנה לאיש לחלוב אותה והתפרעה. הגיע מוגרבי (יוצא צפון אפריקה) אחד, שלו ספר גדול על סגולות הצמחים. הוא הכין קמע מעשבת אל קורקעה וקשר קמע זה לקרן הפרה הפראית ומאז הפכה לממושמעת. זהות הצמח נשמרת בסוד ורק בטובאס מספר קטן של חכמי דת יודעים לזהות את הצמח מחשש שלא ישתמשו בו שלא כהוגן." במזרח הגלבוע מזוהה בבירור שם העם הערבי "עשבת אל קורקעה " עם זעזועית גדולה וההסבר ששמענו "הצמח דומה לשריונו של הצב" (הכוונה לשיבוליות הפחוסות והדחוסות המזכירות משהו משריונו של הצב, בדיוק כפי ששיער אפרים הראובני בשעתו). "הצמח טוב לעורר את האהבה ולצורך זה יש לשים את הצמח היבש מתחת למזרון.כשם שהצב מתעקש להקיש על שריונה של הצבה עד שתענה לו, כך ישפיע הצמח על האישה עד שתיאות לחיזורים."

קשר הרותם
הרותם נקשר לסוד החיים והאהבה. מספר בר דרומא, חוקר המדבר, "יש אצל הבדווים הנוהגים לקשור את ענפי הרותם זה בזה כדי לנחש על פיהם ולראות אם לאט לאט יבלו הללו. אם בימים מספר – אם יאריכו ימים, או שמא נגזר עליהם להסתלק מהעולם בטרם עת כמו ענפי הרותם הקשורים." מנהג דומה נפוץ במזרח השומרון אנשי שבט הדררמה השוכנים בטובאס, אשר בשומרון, יורדים מדי קיץ לעמק הירדן לאזור חמאם אל מליח אל השלפים להדביר את הצאן. בדרך הם קושרים ענף של רותם (עקד א' רתם = קשר הרתם, מלשון לעקוד) בקשר סבתא ולצורך זה בוחרים בענפים ירוקים וגמישים. בהזדמנם לאותו שביל לאחר חודש־חודשיים הם פוקדים את הקשר, והיה אם הענף עדיין ירוק – סימן שקושר הקשר יזכה לחיים ארוכים. אם יבש הענף, הקשר יתייבש ועמו הקושר. כך גם ביחסים שבינו לבינה: אם יבש הענף, אות הוא כי הנערה תשיב פניו ריקם. ומכאן בא הפתגם "הרותם הירוק ולא הרותם היבש" ומשמעו הנערה האוהבת ולא האהבה שפרחה ואיננה.

בגדה זיינאת
כמי שעוסק בחקר הבוטניקה של השירה העברית, תמהתי לא מעט על שירו של יצחק שלו "בגדה זיינת" שבו מופיעות השורות הבאות:
"הקטיר הטיון לשמים.
בקיץ בקיץ הקטיר
ושגעון ניחוחו הכבד בכנפיים חמות האביר
מזרה תאוות נחלים וערגת תהומות באוויר
לא אוכל עוד רעי לעמוד
הריחותי טיון ולא עוד
אל כלת לבבי, אל זינת
הורידוני רעי, ואדד...
מעוכים השיחים בגדה ובדרך עקב וציון
בעשב שכבה כלתי ודודיה נתנה בטיון."
יצחק שלו הכיר היטב את צמחיית הארץ והיא מופיעה רבות בשירתו בהקשרים נפלאים המעידים על הסתכלות חדה ורגישה ועל ידע בוטני רב ומדויק. כך ששנים רבות תהיתי מה לטיון דביק, שהוא צמח רפואה רב זכויות, ולסגולות אהבה. רק אחר חיפוש רב שנים עלה בידי למצוא בכפר יאסיף, בגליל המערבי, עדות לכך שנשים נהגו להניח ענפי טיון מתחת למיטה כדי לעורר את יצרו של הבעל.

דודא רפואי
דודא הוא המפורסם שבשיקויי האהבה במזרח התיכון וברחבי הים התיכון. ככתוב בספר בראשית פרק ל:
"יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה: תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי. וַתֹּאמֶר רָחֵל: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי. וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי."
פסוק נוסף בשיר השירים מציין (ז יד): "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ."

לפי הסיפור בבראשית ברורה העונה - ימי קציר חטים (סוף האביב) עת הופעת הפֵּרות הבשלים, וברור שהצמח קשור לעסקי אהבים. לפי הפסוק השני ברור שהמדובר בצמח בעל ריח עז ומפתה. בטקסט לא מצוין אופן השימוש ובאיזה חלק של הצמח המדובר.
עובדות "יבשות" אלו הולידו שובל אדיר של סיפורים עסיסיים ואין עוד צמח שזכה לספרות כה ענפה בנושא זה על אודות שימושיו כסם אהבה משך הדורות. פרשת הדודאים מעלה לפחות שבע מחלוקות: האם הדודא פועל על נשים, על גברים או על שני הזוויגים; באיזה חלק של הצמח השתמשו, מה אופן השימוש, האם המדובר ברפואה אמיתית או בצמח סגולה, האם הפעולה נעשית על ידי חומרים הנאכלים או די בחומרי הבשומת (ארומה) כדי להשיג את הפעולה הדרושה ומה יעילות השימוש.
בספר בשם "מראה הילדים", שיצא בירושלים באמצע המאה התשע־עשרה והעוסק בענייני רפואה, כותב ר' רפאל אוחנה "והנכון כי (רצתה (לאה) בהן (בדודאים) להשתעשע ולהתענג בריחן כי בתחילה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות וראובן הביא ענפי דודאים הוא הפרי והוא כדמות תפוחים ויש להם הריח הטוב אבל השורש שהוא העשוי בצורת ראש וידיים לא הביא. והשורש הוא שאומרים עליו האנשים שהוא מועיל להריון ואם הדבר אמת הוא בסגולה בהן לא בטבע אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם ובס' (ספר) 'האח נפשנו' (ספר 'סגולות, קמעות, פתרון חלומות ועוד' לר' אברהם חמוי, מקובל שחי בסוריה במאה התשע־עשרה) כתב וז"ל (?) למודעי אני צריך כי בהיותי בעיר תהילה אזמיר יע"א ( יגן עליה אלוהים) בא שיך אחד מארץ החאג'יס שלהם והוא היה אומר שבקי באלו הרפואות והלכתי אצלו בעבור אישה אחת ודיברתי עמו בל' (לשון) ערב'י ואמר לי יודע אתה מה אני נותן רפואה לזאת האישה ואמרתי לו לאו ואמר לי יודע אתה רחל אמנו מביכן נתעברה מדודאים מזה אני נותן לזאת האישה והוא דבר יקר הרבה וחיליתי פניו ליתן לי מעט בכסף מלא ונתן לי מעט ודמותו כמו שורש ואומרים שהוא צורת בן אדם ואני ראיתי אותו קרוב לצורת בן אדם .... ושאלתי אם יזיק באכילתו אמרו אם יאכל אדם ששה דרה'ם ( יחידת משקל של 3.2 גרם ) מזה לקברות יובל ישוב אל עפר הארץ כשהיה ואם יאכל ארבע נכנס בסכנה ואם יאכל שניים יהיה לו שלשול הרבה,...קנה בשבילי זוג אחד של דודאים מחוברים יחד זכר ונקבה ניצבה שגל לימינו ונתתי מהם לכמה עקרות יש מהם שנפקדו ויש מהם שלא נפקדו."
חוקר הפולקלור רפאל פטאי, שכתב על אודות סגולות כנגד עקרוּת שהיו נהוגות בעיר העתיקה בירושלים בתחילת המאה הקודמת, משער ש"רחל אכלה את הדודאים או שקשרה אותם לגופה" ולפי עדותו כך היה נהוג בקרב יהודיות ספרדיות עקרוֹת בירושלים. שיטה שלישית הייתה מקובלת אצל הנשים השומרוניות במאה השבע־עשרה. הן נהגו להניח את הדודאים בין יצועי המיטה."
הרב שאולי מאשדוד, המרבה לכתוב על צמחי רפואה, מסכם: "עוד תכונה מופלאה מוצאים אנו בדודאים, והוא כוחם להביא פריון והיריון לנשים עקרות. רבי אברהם בן עזרא מפקפק באמיתות הנחה זו מאחר והדודאים הם מיסוד הקור, ולפיכך אין בכוחם לעזור בשטח זה. אף הרמב"ן מסכים עמו בכך, והוסיף עוד כי בכל ספרי הרפואה שבדק לא מצא אחד שיאשר הנחה זו. רבי יעקב כלי אשר חי לפני 300 שנה באי כרתים - כ-350 שנה אחר הרמב"ן והאבן עזרא - כותב לעומתם, כי מצא רופאים רבים המודים ואומרים כי בדודאים סגולת הפריה."
לפי נגה הראובני, העוסק בשאלה אם המדובר בפירות או בשורשים של הדודא: "עד היום אפשר לראות בחיים פלוגתא מעין זו במנהגים העממים: רבות בין העקרות בני עדותינו המזרחיות, המחפשות אחר פֵּרות הדודאים לאכלם, בתקופת הבשלתם, באמונה כי תיפקדנה, אבל היהודים בתימן, כפי ששמעתי מפי חכמיהם, משתמשים דווקא בעיקרו (השורש העבה) של הצמח המתקיים באדמה... מניחים אותו במיטה... הם מאמינים, שרק בכוחו של חלק זה של הצמח אפשר להיעזר, ובטוחים שגם ראובן לא הביא אלא אותו."
יש כאלו המדגישים דווקא את השפעתה העזה של בשומת פרי הדודאים. לפי ספר צוואות השבטים (צוואת יששכר) "כי ראובן אחי הביא דודאים מן השדה, ותפגשהו רחל ותיקחם... ואלה תפוחים אשר ריחם מתוק" (פרק א, ג-ה). ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ (מפרש המקרא, פילוסוף ורופא שחי באיטליה בשנים 1550-1475) מעיר בפירושו על מעשה הדודאים: "מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה כעל השום ושלכך היו אוכלים אותו בערבי שבתות, וכך היה מין הדודאים, אז טוב ממנו עם הוסיפם אהבת הזיווג, כשאמרו שם אתן את דודי לך." ולשם הבהרה הוא מוסיף ומבאר "לכן ישכב איתך הלילה - שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם לפעול בי." פליישר ופליישר, שני חוקרים ישראלים, בדקו את הרכב חומרי הבשומת (ארומה) ותכולתם של פֵּרות הדודאים וזיהו לפחות 52 תרכובות ניחוח. על סמך הבדיקה הכימית וההתייחסות לאזכור פעולת הריח במקורות הם מגיעים למסקנה החד־משמעית שבשומת פרי הדודאים גורמת להתרגשות מינית וכי "זו העדות הראשונה והידועה עד כה להשפעת ישירה של ריח על מיניות האדם."
ברור לפי קטעים נבחרים אלו שבין אלו שעסקו בנושא קיימת רק הסכמה אחת והיא שהדודאים שימשו, בעבר לעורר את האהבה כי תחפץ. בכל שאר הסוגיות רבה המחלוקת, שלא להזכיר מאות כתובים של חוקרים שאינם מבני ברית. לפי המחקר המודרני אין ספק בכך שהזרעים והשורש המכילים חומרים נרקוטיים רבי עוצמה (אטרופין, היוסציאמין, היוסצין, סקופולאמין) הידועים היטב כגורמי הזיות, מדכאי מערכת העצבים האוטונומית, כסמי הרדמה וכמשככי כאבים. בזמנו בדקו ב"הדסה" בירושלים את תכולת הפרי ונמצאו בו כמויות מזעריות של הורמוני מין. מחקר חדיש מ-2006 מצא לא פחות מ- 135תרכובות בפרי הדודא (ללא הזרעים) ואף לא אחת מהן ידועה כבעלת תכונות רפואיות.
לכאורה די בריח העז המשכר של הפֵּרות ש"יעשה חשק" ובמינון קל של חומרי הזיה (למשל כמה זרעים שנאכלו עם הפרי) כדי להסיר עכבות ולזרז תהליכי חיזור. שורשי הדודא מזכירים בצורתם דמות אדם ודי בכך שהם נחשבו כצמחי השטן וכחלק בלתי נפרד מציודה של כל מכשפה הגונה, שלא להוסיף את פעולתם העזה על התנהגות טועמי השיקוי שהוכן מהם. "ברור היה" שצמח הדומה בצורתו לדמות אדם קשור בעסקי פרייה ורבייה ואין כמוהו כסגולה להכנת שיקוי אהבה רב־עוצמה.
לפנינו אפוא מקרה שקשה להפריד בו בין יעילות הפעילות הפרמקולוגית שהיא, בין היתר, תלוית מינון לבין עוצמת האמונה, הכישוף והפלא. הספרות זרועה אלפי מראי מקומות על אודות יכולתו הרפואית של הדודא (בעיקר לאלחוש כאבים, ובמינון גבוה - לתופעות שיגעון ולהרעלה קשה) ולסגולתו המאגית (של השורש) לשרש כל רע ולהבטיח פרי בטן. עד היום מספרים בכפרים ברחבי הארץ שאכילת הפרי מעודדת את היצר ומרפאת עקרות. האנשים מודעים לתופעות הלוואי האפשריות, וכיום שימוש זה נדיר ביותר. עד כה לא רשמנו בארץ את השימוש בשורש למטרות מעוררות אלו.

כלך חרמוני (כלך שעיר פרי)
אצל הדרוזים בגולן מפורסם השימוש בשורש ה"זלוע" (הוא הכלך החרמוני). משרה מהשורש אמורה לעורר פלאים את הגבר עד כדי כך שאין מדברים על הצמח בחברה הגונה. מחירה של פיסת שורש אמיתית מרקיע שחקים ודי בכמות זעירה כדי להשיג את הפעולה הרצויה. אפשר להשיג תכשירים מהשורש בבתי מרקחת והיה אפילו מי שניסה לגדל את הצמח באופן מסחרי בגולן מאחר שהוא גדל רק בחרמון הגבוה וקשה להשיגו או שיש לייבאו מלבנון. לפי עדות אופיינית שרשמנו "השורש משמש לחיזוק כוח הגברא. שורש בודד לגבר ושורש כפול לאישה - ההיפך אינו עוזר, תה מהשורשים פעמיים וזה מספיק לפתרון בעיות החתונה."

גרגיר הנחלים
גרגיר הנחלים ומלוכיה מצרית (מלוכיה נאכלת) מפורסמים אף הם כמגבירי החשק, ולכן צמחים אלו אסורים לאכילה על הדרוזים בעוד שהשימוש בהם מקובל אצל המוסלמים. על כוחותיו של הגרגיר מעיד הפתגם הבא: "הגרגיר מגן על בעלה מהפילגש." מסביר מביא הפתגם: "אכילת הגרגיר מספקת לגבר את הכוח הדרוש להיענות לתביעותיה של הפילגש." השימוש בגרגיר הנחלים למטרה זו הוא עתיק יומין וכבר אנשי רפואת הצמחים, היווני דיוסקורידס והרומאים פליניוס וגלנוס, מסרו על השימוש בצמח כסם מעורר תאווה. לפיכך אין זה מפליא ש"תנו רבנן חמישה דברים מביאים לידי טומאה ואלו הם: השום השחליים וחלגלוגות (המזוהה עם רגלת הגינה) והביצה והגרגיר" (ירושלמי, שבת, פרק שביעי, הלכה ב).

מבין הצמחים הרבים המומלצים להגברת חשקו של הגבר, נרשמו בארץ הצמחים הבאים:
זלזלת הקנוקנות, צלף קוצני, קוטב מכניף (הנמכר באינטרנט לצורך זה), חבצלת החוף, פיגם מצוי , הגה קוצני (הגה מצויה), אלת המסטיק  ושבר לבן.

סגולות הסחלב
כבר דיוסקורידס, הבוטנאי היווני בן המאה הראשונה לספירה, דיווח שפקעות הסחלביים משמשים להכנת שיקויי אהבה. לרוב הסחלביים באגן הים התיכון (במיוחד הסוגים סחלב ודבורנית) יש פקעות שורש מעוגלות הדומות לאשכים. בלטינית אשך = Orchis, ומכאן שמה של משפחת הסחלביים
( (Orchidaceae. אותו דיוסקורידס יודע לספר שבכוחה של פקעת הסחלביים להשפיע על מינו של הרך הנולד. הפקעות מופיעות לרוב בזוגות, אחת תפוחה ומלאה מהעונה הנוכחית ואחת צמוקה, שתש כוחה, מהשנה שעברה. הפקעת הישנה נחשבת כסגולה להולדת בנות בעוד הפקעת החדשה תבטיח הולדת בנים. בתסליה שביוון נהגו הנשים להשרות את הפקעות בחלב עזים ולהשקות את הבעל, במיוחד אם נתן זה את עינו (ואונו) באחרת ואז מובטח להן שהשיקוי ישיב את הבעל לחיקה של אשתו החוקית. לפני כשלושים שנה היינו במשלחת בוטנית לאירן. המלווה המקומי הקפיד לטעום מדי פעם כזית ממרקחת שהייתה בצידתו. לשאלתנו הסביר לנו שהמרקחת מקורה בפקעות סחלב והוא צריך לשמור על הכושר. הסחלב, אותו משקה נפוץ בים התיכון עשוי במקורו מפקעות טחונות של סחלבים וכנראה לא בכדי...

לא ברור לנו אילו ממיני הצמחים שנסקרו יעמדו בכל אבני הבוחן שצוינו לעיל, כדי להיחשב סמי אהבה אמיתיים. בסיכומו של דבר המסורות העתיקות על אודות שיקויי אהבה ועל סגולות עדיין ידועות בארץ, אך השימוש בהן נדחק מפני הרפואה המודרנית. כל מיני הצמחים המשמשים להכנת שיקויים ידועים מארצות אחרות בים התיכון. המסורות על אודות הסגולות של זעזועית גדולה וטיון דביק לא נרשמו מארצות אחרות, עד כמה שידוע לכותב שורות אלו.

וכמו שנאמר: "אל תנסו את זה בבית" - גם אם תכשירים שונים נפוצים אמורים להיות מוכנים מאחד הצמחים שהוזכרו לעיל. עם זאת, לא יזיק, ואפילו די טעים, לטעום "ליקר דודאים", אך כל השאר הם סיפורים העשויים להסתיים בהרעלה או ב"מקרה הטוב" בשלשול במקום בפעולה המיוחלת...

* תודה לד"ר יואל פרץ על הרשות להשתמש בתרגומו.

פרופסור אמוץ דפני הוא בוטנאי, אקולוג, חוקר פולקלור צמחי  א"י  משורר  ופרופסור מן מהמניין באוניברסיטת חיפה.
זו רשימה ראשונה בסידרה על פולקלור צמחי הבר של ישראל .
גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים